ENGLISH דף הבית צור קשר תרומות טופס הצטרפות פורום מוצרים פרוייקטים אודות העמותה
ראשי > עברית > סיפורי רעות ומורשת
סיפורי רעות ומורשת
אנטבה

מאתיים ארבעים-ושישה נוסעים עלו בבוקר יום ראשון, ה-27 ביוני, 1976, על טיסת "אייר פרנס" מתל-אביב לפאריס,עם עצירת ביניים באתונה. רוב הנוסעים עלו על המטוס בשדה-התעופה בן-גוריון, כאשר קבוצה נוספת הצטרפה לטיסה בשדה"ת באתונה. ביניהם היו גם ארבעה מחבלים – שני פלסטינים ושני גרמנים, חברי ארגון הטרור האירופאי "באדר-מיינהוף". במהלך הטיסה השתלטו המחבלים על המטוס.

 

 קרוב לשעה 13:00 כינס ראש הממשלה, יצחק רבין, דיון מיוחד בקריה בתל-אביב. רבין הודיע בנימה שקטה ורצינית, כי מגיעות ידיעות ראשוניות על אפשרות של חטיפת מטוס על-ידי מחבלים.

 

המחבלים הטיסו את המטוס לשדה"ת של בנגאזי, עיר בלוב. מבנגאזי הטיסו את המטוס לשדה"ת של אנטבה אשר באוגנדה. באנטבה הורידו החוטפים מן המטוס את כל החטופים הלא-יהודים, ושחררו אותם. את החטופים היהודים והישראלים הם ריכזו בטרמינל הישן של שדה-התעופה, תחת שמירה שלהם ושל הצבא האוגנדי. החוטפים הודיעו כי הם דורשים את שחרורם של מאות מחבלים מבתי-הסוהר של ישראל וגרמניה.

 

עמדתה של ממשלת רבין לגבי מו"מ עם חוטפי בני-ערובה הייתה ברורה לחלוטין: לא מנהלים מו"מ על גורל החטופים ולא מקבלים את דרישות החוטפים. מדינות אירופה וממשלת ארה"ב גיבו את עמדתה זו של ישראל, אך יחד עם זאת, הביעו חשש כבד לגורלם של בני-הערובה. החטופים הטיסו את המטוס למדינה שמרוחקת יותר מ-5,000 קילומטרים מישראל. שליטה אוגנדה, דיקטאטור אכזרי בשם אידי אמין, נתן הוראה לצבא האוגנדי לשתף פעולה עם המחבלים. היה ברור כי הפיגוע תוכנן היטב בכדי למנוע מישראל כל אפשרות של פעולה צבאית בנידון.

 

הקושי היה גדול מאי-פעם, אבל לממשלת ישראל היה ברור דבר אחד: את החטופים אי-אפשר להפקיר לגורלם. מדינת ישראל מחויבת לשלומם של אזרחיה,לא משנה כמה גדול המרחק שמפריד ביניהם לבינה. זה היה העיקרון שהנחה את הממשלה בעת הדיון בשאלה כיצד להגיב לפיגוע המיקוח הזה. הממשלה החליטה לצאת לפעולה צבאית, במטרה להחזיר הביתה את החטופים. הנאמנות של המדינה להגנה על אזרחיה, האחווה בין כלל אזרחי המדינה בעתות של מצוקה, וההכרה בערך החיים כערך עליון, ערך שראוי להילחם עליו בנחישות – כל אלה הובילו להחלטה הקשה אך מתבקשת: להכין מבצע לשחרור החטופים באנטבה.

 

השלב הראשון היה איסוף החומר המודיעיני. בדרך-כלל שלב זה הוא הארוך ביותר, אך במקרה הנוכחי, בגלל איומם של המחבלים להוציא להורג את כל בני הערובה, היה זמן קצר מאוד, ואילו קמות המודיעין שצריך היה לאסוף הייתה גדולה מאוד. למרבה המזל, בגלל טעויות טקטיות שביצעו המחבלים, התאפשרה מלאכה יעילה של איסוף מודיעיני. הטעיות הטקטיות היו:

 

  1. המחבלים שיחררו מהמטוס יותר ממאה בני-ערובה, כל בני-הערובה הלא יהודים. אותם בני-ערובה מיהרו להגיש סיוע לגורמי המודיעין הישראלי שפנו אליהם, וסיפקו להם מידע על זהות החוטפים, הנשק בו הם חמושים, הנשק בו משתמשים חיילי צבא אוגנדה, המכוניות בה נוסעים הקצינים הבכירים בשטח שדה-התעופה וכדומה.
  2. המחבלים הנחיתו את המטוס בשדה-התעופה של אנטבה, מבלי לדעת כי שדה התעופה הזה נבנה על-ידי חברה ישראלית בשנת 1972 (חברת סולל בונה). ראשי החברה הגישו לגורמי המודיעין את מסמכי התכנון של שדה-התעופה.

 

מבצע השחרור יצא לדרך ב-4 ביולי, 1976. את המבצע הוביל מפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל יוני נתניהו, ולקחו בו חלק כמה עשרות לוחמים מסיירת מטכ"ל וסיירת הצנחנים. הלוחמים הוטסו באישון לילה לאוגנדה, והגיעו לשדה-התעופה של אנטבה בשעת בוקר מוקדמת. מתוך המטוסים יצאו שלוש מכוניות מרצדס שחורות – ממש כמו צי המכוניות הקבוע של נשיא אוגנדה, אידי אמין. החיילים האוגדנים הופתעו לראות את המכוניות המוכרות, והיו בטוחים שמדובר בביקור של הנשיא. כך הצליחו החיילים לחדור אל תוך הבסיס, ולעשות את דרכם אל הטרמינל בו הוחזקו החטופים. במהלך ניסיון החילוץ המוצלח התפתח קרב בין חיילי צה"ל לבין החיילים האוגנדים, במהלכו נהרג מפקד המבצע, סא"ל יוני נתניהו.

 

מבצע אנטבה היה הוכחה, בפני העולם כולו, לחשיבות האדירה שמדינת ישראל מייחסת לערכי הרעות והאחווה – רעות שאינה יודעת גבולות משום סוג שהוא.