|
|
|
|
|
|
|
|
|
· אסתי, דורון, שני, תומר, חן,
· בני משפחה
· ידידים
· מפקדים ורעים לנשק
· בני מולדת ובני העמק
לפני שנה, ביום הלוויה של דביר ז"ל, הגעתי לבית המשפחה כחצי שעה לפני תחילת הלוויה.
דורון ניגש אלי ואמר בערך כך: "...שמע, אתה אולי לא מכיר אותי אך אני מכיר אותך, לפני כ- 8 חודשים בטקס סיום קורס קציני שריון בלטרון, אני הייתי זה שהתרוצץ לכם בין הרגליים עם מצלמה והנציח כל רגע בטקס. והסיבה לכך היא שבני דביר ז"ל סיים כצוער מצטיין ואתה מפקד מפח"ש הענקת לו את הדרגה. ורגע לאחר מכן הראה לי דורון את התמונות הטקס.
לפני שעתיים התקיים שוב טקס קורס קציני שריון, וכמו בכל טקס גם הפעם אני הענקתי את דרגות הקצונה לצוערים המצטיינים. הענקתי אך להם ראיתי את דביר. ראיתי אותו כצוער המקבל דרגה אך חשבתי שבעת הזו למעשה אמור היה בוודאי להיות בקורס מפ"ים לקראת קבלת תפקיד מפקד פלוגה.
אני מניח שלכל אחד מכם יש תמונה או מספר תמונות של דביר, אשר נחרטו בזכרונו וכך יזכר.
אצלי חרוטות שתי תמונות, זו היוצאת ממחשב אתר ההנצחה בלטרון וזו מטקס סיום קורס הקצינים.
ואחת לארבעה חודשים בטקסי סיום אלה אני רואה את דביר.
במהלך השנה האחרונה, בנסיבות הטרגיות הללו, התוודעתי במספר מפגשים קצרים מאוד למשפחת לניר ואני חייב לציין את התפעלותי מן הדרך בה אתם מתמודדים עם האובדן. הדרך בה אתם בוחרים להנציח, הקשר אותו אתם מקיימים עם היחידות בהן שירת דביר ועם המפקדים. בטקס הזכרון החיילי האחרון של חיל השריון בלטרון (בספטמבר שעבר). נבחרתם אסתי ודורון לשאת דברים בשם המשפחות השכולות.
מעטות הן המשפחות המסוגלות לעשות זאת חודשים ספורים בלבד אחרי נפול הבן.
עוצמת דבריך אסתי, הייתה כה עצומה, הן בתוכן והן בקולך השקט והאמהי, עד כי לא היה אחד מבין 10,000 הנוכחים שם שלא מחה דמעה, כולל אני.
כאשר מכירים אתכם מבינים מייד מהו הרקע ומהו הקן בו גדל קצין מצטיין כדביר, שהרי אנו בצבא לא יודעים להפוך נער בינוני לקצין מצטיין, אנו יודעים להפוך נער מצטיין לקצין מצטיין.
דביר היה מצטיין כחייל, כמפקד, כקצין. דביר אהב להדריך להכשיר מפקדי טנקים חדשים. כה אהב עד כי זכה שלוש פעמים במגן המדריך המצטיין.
כה אהב עד כי הרגיש שכדי להיות מדריך שלם עליו לספוג גם מן האווירה של פעילות מבצעית בלבנון, הוא הבין כי שונה מ"מ מדריך שיודע לתאר את רכיבי הפעילות המבצעית ממ"מ מדריך שמתאר זאת רק מעיון בחומר תורתי מקצועי.
זו הייתה נסיעתו האחרונה, זו הייתה טיסתו האחרונה, ממנה לצערי לא שב ועמו עוד 72 לוחמים.
מדי פעם אני מנסה לדמיין איך בנסיבות אחרות היו סיפורי החיים של 73 הלוחמים ו-73 המשפחות הופכים לאלבום מפואר המופץ באלפי עותקים לקראת שנת היובל והמתאר ציונות בהתגשמותה, קיבוץ גלויות, אחדות גורל, אחדות משימה, לכידות, רעות, התנדבות, מוטיבציה ואהבת ארץ ואדם.
3 שנים עבודת 10 צוותי חגיגות היובל לא היו מניבות קיבוץ כזה.
אך מה אכזר הגורל שבמקום לפאר אלבום חגיגי, ממלאים אותם הסיפורים דווקא את אלבום השכול, קירות השומות, אתרי הנצחה ובתי קברות, כמה אכזר.
כמה אכזר הוא להתהלך בין קברי חיילים לעצור ליד כל קבר להתבונן לעומק ולראות כי עבור חלק מן המביטים זהו קבר, עבור אחרים, קרובים מאוד, זהו חדר, חדר שנכנסים אליו כמעט כל יום, שמנקים אותו, שותלים ומשקים פרחים צבעוניים, מדליקים נרות, ולרוב יושבים ומתייחדים.
לא אחת אני חושב שאולי מוטב היה לו היינו לוקחים מפקדים צעירים ופחות צעירים שאינם מכירים תמונה זו, לראות חלקות אלה, אולי יהיה בכך כדי לחדד ערנותם והקפדתם בכל הקשור בשגיאות, תקלות, תאונות, מצד שני מיד אני חרד לשיטת הדרכה כזו, שכן היא עלולה גם לגרום נזק.
אני תקווה כי למדנו, נלמד ונלמד לאור האסון הנורא איך להימנע מהאסון הבא.
לכם אסתי, דורון, שני, תומר וחן, לכם בני המשפחה הקרובה והידידים, אנחנו זוכרים את דביר ונזכור אותו לעד, ואתם המשיכו להיות מלח הארץ בדיוק כפי שאתם.
עמוס מלכא / אלוף
מפקד מפח"ש
top
לפני שנה וחצי הגיע דביר לפלוגה כ' ושינה אותה לגמרי.
יודע בדיוק מה הוא רוצה, יודע בדיוק מה צריך להיות בכל עניין שקשור לפלוגה או לגדוד. כל דבר שקרה בפלוגה הוא ראה באחריותו גם אם זה נגיד מצב הטנק של מ"מ אחר בפלוגה. כלפי חוץ בטחון עצמי בשמיים, רציני מאוד. כל דבר נרשם בקלסר, אחרי שהוא דיבר עליו הוא מסמן וי בצד ימין ואחרי שזה כבר נעשה הוא מוחק ולא מעתיק לדף הבא. מסודר כמו טנקיסט מהספרים, מאורגן ומארגן.
אני נדהמתי איך בתור מ"מ צעיר - עוד לא חודש בתפקיד - כבר היו לו הערות על איך שדברים מתנהלים בפלוגה, על טעויות שעושה הסמ"פ ורעיונות מה כן לעשות.
דביר שינה את הפלוגה בכך שהוא הגדיל את תפקיד המ"מ. נעשינו בעלי יותר השפעה, ובעיקר שינינו את התפיסה לגבי הממדים של התפקיד שלנו בתור מפקדי מחלקה.
אני הייתי מתפוצץ מצחוק ממנו. הצוות שלי ידע שבשטח כשדביר עולה מולי בקשר כדי להקשיב כי אני עוד מעט אתפוצץ מצחוק. ובשיחות מג"ד עם כל סגל הגדוד היו רגעים שאסור היה לי להסתכל עליו כי אני אתחיל לצחוק וזה מסוכן. יש ביטויים שדביר המציא שעד היום משתמשים בהם בגדוד ומתפוצצים מצחוק. מספיק רק להיזכר בכפכפי מקלחת שלו או לקרוא את ההערות שלו בקלסר לכל מיני תדריכים.
משפטים שדביר היה אומר:
- תפסיק כבר ללחוץ אחורה בוא לשתות קפה.
- אתה שוטף רצפה כמו עירוני.
- דגש ספצפציפי - פקידה פלוגתית בשיחה.
- כשהוא מרים את הטלפון - "ערב טוב".
- נמאס לי להיות מ"מ כי זה קטן מדי.
הקטע הבא שאני אקריא הוא מתוך נספח לפקודת מטכ"ל 38.0103 שעוסקת במכתב הניחומים שנשלח למשפחתו של כל נופל בצה"ל:
להלן פירוט של תכונות אופי וקווים אישיים לדמותו של חלל שראויים להירשם במכתב תנחומים של מפקד היחידה -
לוחם מעולה. מפקד מצטיין. משכמו ומעלה. חייל למופת. עמוד התווך של הפלוגה. מתנדב ראשון לכל משימה. דמות נערצת וראויה לחיקוי. הקרין בטחון לסביבתו. מאמין בצדקת הדרך. חייל ומפקד מושלם. דמות של מנהיג.
אני עובר על הרשימה, כל נספח ג' מתחילתו עד סופו, ואי אפשר להפסיק. כאילו כל הרשימה נכתבה במיוחד על דביר.
דמות של מנהיג. בעל תושייה. בעל רמה אישית גבוהה. מפגין משמעת עצמית.
אני רואה אותו מותח את המעיל האמריקאי, או מצחצח את הנעליים בלי להרוס את המשחה בקופסה, או שוטף לבד את המסדרון בפלוגה (גזרות קצינים) כי אנחנו "שכחנו".
קידם רבות את תחום עיסוקו. שאף לשלמות הביצוע. זן מיוחד שלא מוצאים כל יום. הפגין מוטיבציה גבוהה. תענוג להתייעץ עמו ולקבל עצותיו. לשבת בחדר עד 2 בלילה ולבלבל את המוח אל אואקנין, על כרמי, על יוחאי, מה צריך לעשות מחר, כל אחד נותן לשני פקודות. תענוג לעבוד עמו.
רציני. פיקח. עצמאי בביצוע תפקידו. מקצועי מאוד. תרם לאחרים מניסיונו ומקצועיותו. בעל כושר ביקורת מפותח.
למה היה לו לעלות ללבנון? דביר לא דיבר עם החניכים אף פעם על לבנון, כי הוא לא היה מאלה שיכולים לדבר על משהו שלא מבינים בו. היה לו חשוב שיוכל לדבר על זה מניסיון.
מקפיד על קלה כחמורה, מהווה דוגמא אישית לאחרים. ממושמע. חרוץ ומסור. בעל חוש הומר מיוחד, מלא מרץ ושמחת חיים - כשאני חוזר מהמקלחת בלילה דביר כבר יושב על המיטה, פחית תפוזינה סגורה על הארונית, מוציא נובלס מהקופסא ומצווה: עכשיו יושבים וצוחקים. טילן אמר שאצל דביר גם עישון סיגריה זו משימה.
פשוט לא יאומן איך דווקא הוא, מכולם.
ביום שלישי אחד אחרי יותר מדי עיכובים הוא סוף סוף עלה ללבנון, אחרי שישי שבת ארוך שהוא אמר שהיה מעולה. אחר הצהרים הגיע למחניים.
דביר עלה על היסעור, הנשק מציק בברכיים, למה הם ממריאים כל כך מאוחר אני אגיע לשם בחושך ולמה הצבא כולו לא מסודר כמו השריון, איזה רעש ואיזה קור כשאני חוזר צריך להדיח את זה וזה וזה פתאום חבטה, זעזוע, רוח קרה בפנים, המסוק נשבר ולדביר לניר זה מוזר שהוא לא יכול לשות כלום והוא לא שולט בעניינים. אבל את הקללה הוא בטוח הספיק להגיד כי הוא הבין שפתאום זה נגמר.
ואותי מענין אם הוא הספיק לחשוב כמה יתומים הוא משאיר מאחורה בדרך המהירה למטה לארץ ומשם מה לעזאזל מהר מדי בחזרה לשמיים.
כמו שאמרתי ביום השלושים, דביר כבר בטח עושה סדר שם למעלה, עם כל מיני הערות על איך הדברים צריכים להתנהל, ואני בטוח שגם את גן עדן הוא שינה לגמרי.
סגן ישי מישור
חבר
top
הנקודה שבה הארץ והשמיים מתנשקים - זו הנקודה שלנו
אני מסתכלת על התמונה שלך. במבט ראשון אתה נראה קצת זועף, כאילו כועס שאני עצובה, בעצם אומר לי, תהיי חזקה.
במבט שני אני מגלה את הרוך, החיוך שמוסת. כן, גם אתה מתגעגע! אבל פשוט לא יכול להיות מספיק חזק - בשביל שנינו.
ככל שאני מעמיקה, אני רואה את כל הצורות שהפנים שלך יכולות ליצור, אפילו מתמונה אחת, כשם שהיכרתי את כל ההבעות שלך ומשמעותן.
ועכשיו אני יכולה לנהל שיחה איתך - גם בלעדיך, בלי מילים, רק בעיניים.
אבל לפעמים בכל זאת צריך מילים, אז אני ממציאה. מדמיינת שיחה אמיתית, שואלת שאלות ועונה במקומך, שואלת במקומך ועונה לך.
החלל שנוצר אצלי נראה כרגע אין-סופי, כך שלא משנה כמה זמן יעבור, ואיך אני אתמלא מחדש - תמיד יישאר חלל שעדיין ריק - החלל שלך.
אם הייתי יכולה הייתי עוצרת את העולם, העולם שממשיך אחריך, מין נסיון אידיוטי לנקום, ואפילו בלי לדעת במי.
כמו לצעוק לכולם, אם לא אתה, אז אף אחד!
לפעמים אני מרגישה שנפלתי לתהום אפֵלה, שהאור והדרך למעלה נראים רחוקים.
ואז אני יודעת שרק אתה תראה לי את הדרך למעלה, אז אני שוב מסתכלת על התמונות ולאט לאט החומה שכולאת אותי מתפוררת. המבט שאתה משחרר לעברי, כאילו מתסיס בי את התשוקה לחיים.
אני לא יודעת מה זה סוף, ורק מתחילה להבין את משמעות המילה נצח; אני לא יודעת מהי אפלה, אבל בזכותך למדתי כיצד להיתגבר עליה.
פעם הסבירו לי שגעגוע זה מין חוט המקשר לב ללב, וככל שהמרחק גדל, החוט נמתח - ואז כואב.
אבל אם באמת יש בין שנינו מין חוט דמיוני, האם אני יכולה ללכת בעקבותיו ולהגיע אליך באחד הימים?
ומה יקרה אם החוט ייקרע - מה? יכאב לשנייה, ואז כבר לא יכאב לעולם?!
אולי עדיף לחשוב שהחוט עשוי מגומי, שיכול להימתח מבלי להכאיב לאף אחד, וגם לא יכול להיקרע לעולם!
ואולי במקום גומי עדיף קפיץ, שבמשך ימים נמתח ונרפה - סתם, כי יותר נחמד לחשוב שאתה לא רק מתרחק, אלא גם מתקרב. ואולי נחשוב שבמקום קפיץ יש לכל אחד מאיתנו מְשגר - שישגר לי אותך ברגעי משבר.
או במקום משגר, סתם מסך שיראה לי אותך, כשאני צריכה. הייתי אפילו מסתפקת ברמקול שישבור את השקט שלעיתים כה צורם.
ומה בעצם אני מנסה לומר, אז נכון - אתה לא פה, קרוב - אבל קצת מנחם לחשוב שאתה - בקצה.
"...בלי מילים אליך, אדבר, גוף יאמר אחריו הלב.
רוצה אותך כל נשימה, אהוב שלי, חבר - יודעת שאסור לי לוותר.
לפניך לא קרה לי דבר, רק ימים שחלפו בשקט מנוכר.
פתאום מצאתי בחול זהב, קלט בך האור
רציתי אותך לי לשמור..."
אתה כל-כך יקר ולכן קשה לי לסיים.
אני מרגישה שכל מילה נוספת היא עוד שנייה של ביחד.
ואם גם לך, שם למעלה, חסר לפעמים היחד הזה - תבחר נקודה באופק, זו הנקודה בה השמיים והארץ מתנשקים, וזו הנקודה שלנו.
אני אוהבת אותך ולא אפסיק לאהוב לעולם.
חגית
בחור נאה שתמיד הלך יחף
דביר
את דביר היכרנו לראשונה לפני שנה.
נכנס לביתנו אותו עלם נאה, קצין במדים, מושבניק אמיתי שעלה יחף במדרגות והחזיק את נעלי הצבא השחורות בידיו.
דבר ראשון, נועל את האקדח והרובה במגירה ורק אחר כך - מתרווח בכורסא כבן בית.
במהירות הוא השתלב "בדינמיקה המשפחתית" שלנו.
דביר היה החבר הרציני הראשון של חגית, והיא - שלו. השניים הכירו בבסיס בשיזפון בזמן "רגילה", שהיתה לשניהם במקביל.
הניצוץ דלק והאהבה בין השניים לבלבה.
כהורים שמחנו על התמורה שחלה בחגית ועל האושר שקרן ממנה. בגלל הצבא היו נפגשים השניים בעיקר בסופי שבוע, שאותו היו חולקים בין מולדת לקרית מוצקין.
הנסיעות על קו זה היו תמיד "מבצע לוגיסטי" מסובך לנו ולמשפחת לניר.
בשבוע האחרון, שבוע שאותו לא נשכח לעולם, ארז דביר את כל בגדיו שהצטברו אצלנו בשבועות האחרונים ואמר: "פיניתי את כל הארון, אני לוקח את כל הבגדים הביתה", כאילו ידע מראש. ביחד נסעו למולדת בשבת.
ביום ראשון בבוקר נפרדו השניים, היא הביתה, והוא ללבנון.
ביום שני בצהריים דביר התקשר ומסר שהוא לא נכנס כמתוכנן ללבנון ושהוא מגיע הביתה. לאחר מיספר שעות נפגשו השניים במולדת.
בבוקר יום שלישי נפרדו השניים. ועל הערב כבר לא צריך להמשיך לספר...
לנצח נזכור אותך, דביר,
בחור נאה, שתמיד הלך לו יחף.
לאה ודוד יוסף, הוריה של חגית.
קרית מוצקין
top
ילד-נער ואדם מלא שמחת חיים
דביר,
מאיר, היית ילד-נער ואדם מלא שמחת חיים. נהנית מכל רגע, עשית הרבה דברים, בילית המון, ניצלת את זמנך השאוּל.,
מאיר, אנחנו בני הכיתה, שגדלנו איתך מהגן, בית הספר היסודי, חברת הילדים, בית הספר האזורי, הטיולים, הבילויים, הלימודים, העבודה - הכל, ננסה לספר על החוויות המשותפות שלנו.
היו לנו מאות, אלפים ואולי מיליוני סיפורים משותפים. ננסה לספר על הדברים שאהבת, ובמיוחד, על הדברים שהיית טוב בהם, והיו הרבה.
חברת הילדים - תקופת ההתבגרות היתה תקופה מאושרת במיוחד: הטיולים, העבודה והבילויים המשותפים.
כשהגענו לחברת הילדים בכיתה ז', נכנסת ישר לעניינים, התחברת לבוגרים ושיתפת איתם פעולה. מהר מאד לקחת על עצמך אחריות וניהלת את ועדת הגינה. לעירונים שלא מכירים - ועדת הגינה זוהי הוועדה שאחראית על נוי בחברת הילדים. ועדה בה היו אוהבי האדמה האמיתיים, חולי ההגה של החבר'ה.
דביר ניהל בצורה מצויינת את הוועדה למרות גילו הצעיר. עד היום ניתן לראות את העקבות שהשאירה השקעתו בוועדה הזו.
בתקופת חברת הילדים היינו מרבים בטיולים ובנסיעות. מדי שבת היינו, החבר'ה, לוקחים טרקטור ועגלה ונוסעים למרחבים, לטבע.
כמובן שדביר הביא את הטרקטור ונהג. מדי שבת, חורף וקיץ, תמיד נוסעים, עושים מנגל, קפה ונהנים מהציניות של דביר. עד היום זכורות לנו בדיחותיו על חברי המשק, על ילדי החברה האחרים. הוא נתן לכל חבר במולדת כינוי ציני במיוחד.
דביר בלט מאד ברצינות ובהתמדה. בכיתה י', התחלנו בפרוייקט עבודה, שמטרתו הסופית - הנסיעה ליוון בסוף י"ב.
שלוש שנים עבדנו בשביל עשרה ימי טיול. דביר אירגן תיאם וסידר הרבה מן העבודות בפרויקט הזה. בכיתה י"א גידלנו שום. דביר הקפיד להגיע יום יום לשטח לבדוק, להשקות ולטפל. דביר היה איש הקשר עם חברי הגד"ש.
הקייטנות - מדי שנה, בסוף החופש הגדול היינו נוסעים למושב הבונים, לבלות בקייטנה. שנה שלמה מחכים לתענוג הגדול, הקייטנה.
בניגוד להיום, הקייטנה בהבונים לא היתה נופש! היינו צריכים להכשיר את השטח ולבנות בעצמנו את המחנה.
דביר אהב במיוחד את הקייטנות הללו, גם בגלל הקירבה לים, שהיה אהבתו הגדולה. כל יום היה מבלה שעות בים ועל החוף, דג דגים משחק במטקות ובכדורעף, צד סרטנים וכמובן תופש גלים (הוא היה ברמה של האחים פרידמן, רק לא התפרסם כמוהם...).
האהבה לים ולחוף הבונים נמשכה גם אחרי בית הספר. כל שבת נוסעים לים. זה היה הבילוי של דביר: ים, ים ועוד ים
דביר בלט מאד בנועזות שלו. תמיד נכנס ללב הים, נכנס למקומות הכי מסוכנים. היה אמיץ מאד, אך הקפיד גם להיות זהיר. גם בקייטנות בלטה מחלת ההגה של דביר. אמנם במולדת, כיאה למושבניקים יש הרבה חבר'ה שאוהבים לנהוג, אך כמו דביר לא היה ולא יהיה.
כמובן שבקייטנות דביר תמיד היה נוהג לים ובחזרה. בתקופת הצבא, כאשר נסענו לים, דביר היה מקפיד לשמור על המסורת הקבועה, שהוא הנהג היחידי.
תקופת הביניים - סוף י"ב עד הגיוס - דביר ללא השקעה מרובה, סיים את כיתה י"ב בצורה טובה ומכובדת. למרות שלא למד שעות רבות למבחנים והסתפק בדקות בודדות של למידה לפני הבגרויות - ציוניו היו טובים מאד, כיאה לביולוג.
אחרי הלימודים ולפני הצבא היתה לנו תקופה מדהימה! אין דאגות, אין צרות רק זמן לעבוד ולבלות. התקופה הזאת שחיכינו לה שנים - הגיעה! דביר עבד בגד"ש, ולמרות גילו הצעיר תיפקד כגדשנ"יק מקצוען ותיפעל את הטרקטורים המשוכללים ביותר בצורה הטובה ביותר.
למרות שכל יום נהג שעות רבות, עדיין היה שומר על המסורת, ובערב כשיצאנו לבלות הוא היה שנהג (אלא מי?).
בתקופה זו נסענו ליוון. חלום של שלוש שנים התגשם. עבודה אינטנסיבית של שלוש שנים הסתיימה.
הטיול ליוון היה מדהים! עבור דביר היה זה שילוב של כל הנאותיו: ים, מסיבות, אופנועים, נופים יפים, איים שקטים ואוכל טוב בכמויות גדולות. למרות שלא ראו זאת על משקלו, דביר אכל כמו שור, אולי אפילו כמו שני שוורים.
בקיצור, הטיול ליוון עמד בציפיות, ובגדול!
דביר התגייס בין בני הכיתה הראשונים, ב7- בדצמבר.
למרות העבודה הקשה וההשקעה בצבא - הקפיד דביר לשמור על קשר רצוף עם בני הכיתה. הוא הקפיד לדבר עם כולם, להשמיע הערות ציניות וכמובן לנסוע לים ולבלות.
עודד ברוש, מולדת
top
ידענו שאתה מהטובים ביותר, מהמצטיינים
דביר -
באנו לכאן, פקודיך, חבריך ומפקדיך לטמון אותך באדמת הארץ הזו שכה אהבת!
אדמה וארץ התובעת מאיתנו כה הרבה ואינה יודעת גבול!
דביר,
מזה שנה אני עוקב אחריך כצוער מצטיין בקורס קציני שיריון, כגנן, מדריך ומ"מ המכשיר מפקדי טנקים.
לא כל אחד נכנס בשערי היחידה - עוצבת "בני אור", אבל לגביך לא היו ספיקות - ידענו שאתה מהטובים ביותר, מהמצטיינים.
אני עוקב ומשתאה, עוקב ורואה קצין גדל ומשתבח, ואומר בליבי, קצין זה, דביר - צריך להישאר בצבא, קצינים כאלו אנחנו צריכים.
לחצתי את מפקדיך - תחתימו את דביר - הוא יהיה מ"פ.
אני יודע שהתלבטת, שאלת, חשבת והחלטת! כה שמחתי ששמעתי ממפקדיך, ממפקד הגדוד כי הגעת לידי החלטה שאתה רוצה להישאר ולהיות מ"פ.
דביר!
הלכת ללבנון, לארצו של חירם, ללמוד ולראות את תעסוקת הטנקיסטים ומלחמתם במחבלים, על מנת לחזור, להדריך, להנחות וללמד את חניכיך לקראת מה הם הולכים ואיך להתנהג אל מול אויב.
הלכת ולא חזרת, נפלת עם עוד שבעים ושניים קצינים, מפקדים וחיילים.
המשפטים לבטא את כאבנו לא באים לנו, אינם באוצר המילים שלנו - קשה לנו.
משפחת לניר!
דורון, אסתי, שני, תומר וחן,
אין לי יכולת לנחם אתכם, אין מילים שיכולות להגדיר את גודל האובדן, הכאב והצער.
גידלתם בן למופת! דוגמא לחיל, לקצין ולמפקד!
כמפקדו הייתי שואל את האימרה של מצביא שאהב וכה מתאימה לאישיותו: "ראה את החיילים כילדיך - וילכו אחריך אל העמוקות שבבקעות, ראה אותם כבנים החביבים עליך - ויעמדו לימינך עד המוות."
דביר!
אנחנו - חיילי ומפקדי עוצבת "בני אור" נזכור אותך לעד!
יהי שלום לעפרך.
אל"מ אודי אדם
מפקד עוצבת "בני אור"
top
היית יותר מחבר
אני לא מאמין גדול בלדבר אל אדם מת, אני חושב שגם דביר לא היה מאמין בזה, אבל יש כמה דברים אחרונים שצריך להגיד.
דביר, אתה היית אחד למיליון. התגלמות של הרבה תכונות אליהן מתכוונים כשאומרים "לחנך מפקדים": אחראי, איכפתי, בעל ביטחון עצום ביכולת, מסוגל למשוך אחריך חיילים לכל מקום, עומד בכל משימה, לא מתפשר עם "בסדר", אלא רוצה את "הכי טוב".
אחד שאחרי ארבעה חודשים כבר נמאס לו להיות מ"מ "כי זה תפקיד קטן מדי".
מה שעשה אותך ליותר מחבר, זה שמצאתי את עצמי לפעמים אומר לעצמי: "עכשיו אני צריך להתנהג כמו דביר," או: "כאן צריך לדבר כמוהו".
אני עומד במשרד של הפלוגה. הרי עמדנו ודיברנו שם כל כך הרבה - צועקים גם כשלא צריך, מעבירים פתקים עם איזו הערה צינית, בטוחים שאנחנו מנהלים את העולם. בסוף, אחרי שכולם הולכים - סוגרים את הדברים החשובים בינינו, כי רק איפה שאנחנו נמצאים דברים מתקתקים.
כמה שסמכתי עליך, כמה שסמכנו אחד על השני. בדיוק לזה מתכוונים כשאומרים "אחוות לוחמים". חבל שאתה לא זוכה לראות כמונו שקצת טעינו, ואפשר היה לסמוך קצת יותר גם על האחרים. אז אני עומד במשרד של הפלוגה ומסתכל על התמונה הממוסגרת: אתה על הטנק שלך, משקפי שמש, כומתה על הראש, החוט שלך קשור על יד ימין, המבט הבטוח הזה. ולמעלה בשחור: "דביר לניר ז"ל".
איך אפשר?! הרי הדף מתעוות, היד רועדת רק מלקרוא את המילים שכתבה לפני שניה.
לא יעזרו מיליון מילים ואלף סיפורים לתאר משפטים שאמרת כמו: "איך זה שכל כך מעט חושבים כמונו". ולא הרבה יכולים להבין למה לא הוכתרת בתואר "אלוף הפוש". גם קשה מאד להסביר איזה חור נפער בגדוד, כמה חסר עכשיו מישהו שישר יבין עניין ויתגלגל מצחוק, או יתן בדיוק את העצה שצריך, או יכין קפה ויזכיר לי את זה אחר כך במשך שבוע.
אם היית מרים עוד טלפון אחד, הייתי מספר לך על הבדיחה (בעיטה) האחרונה שרצה בגדוד, הייתי מספר לך, איך כרמי שלך משתלט על העניינים כמו שיכול היה ללמוד רק ממך, ואיך דאגתי להכל וגם ודאתי, כמו שבטח היית רוצה שיעשו.
אפשר היה לסגור כמה דברים אחרונים לפני שאתה הולך, כמו שהיינו עושים בשטח, בשעות הקטנות ליד הטנק שלך או שלי.
אני מאד מתגעגע לימים האלה.
את הדברים הבאים אני מפנה לשנים עשר חבר'ה, שכבר חודש עובדים כאילו כלום, ממשיכים לגדל את הגידולים, ורק הם יודעים איזו צביטה תקועה להם בגרון - סגל כ'.
זה בדיוק הזמן להמשיך להיות ביחד, להלתכד ולהסתכל קדימה. תיזכרו איך הוא היה מושיב את כולם במשרד ונותן עצות. אני בטוח שככה הוא היה רוצה שתמשיכו, אחד עם השני.
חבר'ה - משפט הפרידה הוא משהו שדביר כתב לי לא מזמן, כשעזבתי את הפלוגה: "אחי, אתה עוזב זה די חבל - אבל תישן בשקט, כי אני ממשיך לעבוד".
אני בטוח שהוא כבר עושה סדר בגן עדן, אז לנו נשאר לדאוג למה שקורה פה, למטה.
היה שלום, דביר - לא אשכח אותך לעולם!
ערב השלושים, יום רביעי 5.3.97
ישי מישור, ירושלים
top
היו גאים כי בן כזה גידלתם
צבא ההגנה לישראל
11 בפברואר 1997
אסתי, דורון, תומר, שני וחן היקרים,
סגן דביר לניר, זכרונו לברכה ניספה בתאונה אווירית בליל יום שלישי, כ"ח בשבט תשנ"ז, 4 בפברואר 1997, עת התנגשו שני מסוקים מסוג "יסעור" בצפון הארץ.
בתאונה זו איבדו עם ישראל וצה"ל 73 חיילים ומפקדים.
דביר שירת בעוצבת "בני אור", נושאת הדגל של חיל השיריון, כגנן - מדריך בקורס מפקדי טנקים, תפקיד אותו מבצעים המצטיינים בקרב הקצינים בחיל השיריון.
כעשרים שנה אני מפקד על חיילים, מפקדים וקצינים. אלו אנשים טובים, מהמעולים שיש לנו בצה"ל. מתוכם, לעיתים רחוקות, אני פוגש מצטיינים במיוחד, המסבים את תשומת ליבי בצורה חריגה - דביר היה אחד כזה.
אני עוקב אחריו מאז קורס קציני שריון, כצוער מעולה, המסיים את הקורס בהצטיינות. אנו מחליטים להשאירו כמפקד מחלקה בקורס מפקדי טנקים ביחידת "עזוז".
הבחירה נכונה. דביר תוך שבועות "תופש פיקוד" והופך למפקד המחלקה המוביל בפלוגה, נערץ על יד פיקודיו ואהוד על חבריו ומפקדיו.
בשלב זה אני מתחיל ללחוץ על מפקדיו להחתימו לקבע - דביר מסומן לתפקיד מפקד פלוגה. אני יודע שהתלבט, חשב שאל והחליט להישאר בצבא ולהיות מפקד פלוגה.
כבר בנינו לו תוכנית שירות:
מרץ 1997 - סגן מפקד פלוגה.
נובמבר 1997 - קורס מפקד פלוגה.
מרץ 1998 - מפקד פלוגה.
הכל נראה טוב, ברור וסגור והנה הנורא מכל קרה!
משפחת לניר היקרה,
אין מילים היכולות לתאר את גודל האובדן והכאב - לכם ולנו.
איבדתם בן אהוב ויקר, ואנחנו - מפקד וקצין המהווה דוגמא ומודל לחניכיו, חיילנו.
בראותי את התנהגותכם המופלאה באבלכם הכבד מנשוא, ביום הנורא ההוא, הבנתי היכן גדל וינק את ערכיו, התנהגותו ואישיותו.
נחמה אַין, אך היו גאים כי בן כזה גידלתם.
אנו מפקדי וחיילי עוצבת "בני אור" מרכינים ראשינו ונזכור אותו לעד.
אל"מ אודי אדם
מפקד עוצבת "בני אור"
top
קצין מוכשר באופן בולט ויוצא דופן
למשפחת לניר שלום!
הכרתי את דביר, הערכתי ואהבתי אותו מאד.
קשה לי מאד היתה הבשורה המרה על מותו, וזאת זמן קצר לאחר סיום תפקידי כמג"ד - כמפקדו.
דביר נבחר להיות קצין בגדוד על סמך המלצות שקיבלתי מקורס קציני שיריון, על בסיס המלצות של קצינים מהגדוד שהכירו אותו מהתקופה שהיה גנן-סמל ועל סמך ראיון היכרות שערכתי איתו.
מיד עם כניסתו לתפקיד התבלט דביר כקצין מוכשר באופן בולט ויוצא דופן.
היה אדם עם נוכחות חזקה מאד, קצין מרשים בעל ביטחון עצמי, אמונה ביכולתו ועם רצון כביר ללמוד, להישתפר ולהצליח. הוא ניחן בתפישה מהירה, היה בעל יכולת גבוהה ובזמן קצר ביותר, כבר כקצין צעיר, התבלט כקצין מוביל בגדוד.
קשה לי מאד לחשוב ולכתוב עליו בזמן עבר. בחור צעיר ואיכותי שכל החיים היו פתוחים לפניו. אך אני חייב לכתוב ולספר לכם איך הוא נראה מנקודת מבטו של מישהו שהשקיף ועקב אחריו "מלמעלה", אך הרגיש קרוב אליו, כקצין וכשותף לדרך חשובה.
דביר היה אחד מאותם מעטים שברור ונהיר כי נועדו להצלחה - היה טבוע בו כושר מנהיגות טבעי, משהו שנולד איתו, שגרם לסובבים אותו להסתכל קודם עליו, וקצין אמיתי שלא שומר דברים בבטן, אומר את מה שהוא חושב, בלי לייפות ובלי לזייף.
כמי שמאמין כי הטובים ביותר צריכים (עדיין) להישאר בצבא, היה לי חשוב מאד לשכנע את דביר להמשיך למסלול הקצונה ולהיות מ"פ בחטיבה 7. כשדיברתי על כך עם דביר והצעתי לו להיצטרף לתוכנית 'משב' - הוא ביקש לחשוב ולהתייעץ (אני בטוח שאיתכם). אך כבר בשיחה זו מהניצנוץ שבעיניו, היה לי כמעט ברור שהתשובה תהיה חיובית.
זה סיפוק גדול למג"ד "לשכנע" מ"מ לחתום ולהמשיך לתפקיד מ"פ. זה היה גם סיפוק גדול לדביר, לדעת שהוא קצין שבוטחים בו ורוצים שיהיה מ"פ מוביל.
חשוב שתדעו, שדביר זכה להערכה מכל מי שהכיר וסבב אותו - מאודי המח"ט, ממני, מיואב המ"פ, מחבריו הקצינים, מהגננים הכפופים לו ומהחיילים שלו.
החיילים שלו העריצו אותו, ראיתי את זה באוהל, בשטח, באבק, בתדריך ובתחקיר. ראיתי את זה בשירות המבצעי בעזה, כשהיה עם המחלקה שלו לבד. הוא היה סמכות מקצועית. הפנים שלו מקרינים עוז ועוצמה. רואים בעיניים שקט נפשי שנוסך ביטחון. הוא היה מודל לחיקוי.
דביר ביקש כתנאי לחימה על תוכנית "משב" לבצע תפקיד שני ברמת הגולן, בחטיבה 7, על מנת להתנסות בגדוד מבצעי. הוא הדגיש בפנַי כי הוא רוצה לבצע תפקיד מבצעי בלבנון, וזאת על מנת שלא יגיע לשם בפעם הראשונה כמ"פ חסר ניסיון, וחוץ מזה, זה "התכלס" - כדבריו.
אמרתי לו שזה בלתי אפשרי, את התפקיד השני הוא יבצע בגדוד, בקמ"ט - כסמ"פ (רציתי אותו כקמב"צ, אך זה לא התאפשר בגלל תיזמון) עם זאת הבהרתי לדביר כי הוא יוכל, כמובן וכנהוג בגדוד, לעלות מפעם לפעם ללבנון, לתקופה של שבוע-שבועיים, על מנת להתנסות ולצבור קצת ניסיון מבצעי - זה היה הסיכום בינינו.
דביר נבחר לאחר מותו לקבל את "מגן יהורז", כקצין הצטיין של הגדוד. זה מגיע לו. הוא באמת היה הקצין המצטיין של הגדוד ולא בגלל מותו הבלתי צפוי - איזה ביזבוז של חיים, זה כל-כך מתסכל.
אני יודע שאין אפשרות לנחם אתכם, אמרו לי שאתם חזקים ומתחזקים.
גידלתם בן לתפארת - אין הרבה כמותו!
הוא היה יפה חיצונית ופנימית - "לו רק בורך בחיים..."
אני אזכור אותו,
שלכם ואיתכם
בצער רב,
20.4.97
סא"ל אייל זמיר
top
נערים כמו דביר - הם בסיס הפירמידה של בטחון ישראל
(מתוך דברים שנשא סגן הרמטכ"ל, האלוף מתן וילנאי, בעצרת ה30- לדביר)
לפני האסון לא ידעתי על הקשר רב השנים בין אביו של דורון, הסבא של דביר, ובין אבי, זאב וילנאי. הייתי נרגש מאד בראותי בבית משפחת לניר את ספרו הגדול של אבי ובו הקדשה אישית לדורון לבר המצווה - בכתב ידו.
כשנתבקשתי לבוא ולשאת דברים בעצרת זו, נעניתי בחיוב.
ראשית, משום שאני חש קשור ושייך לכל חייל ולוחם, בגילו של דביר, שאני רואה בו את הבבואה שלי.
שנית, בשל משמעות המקום הזה, מולדת, כפרק חשוב בתולדות ביטחון מדינת ישראל, לב איזור המאורעות, וברמה אישית כמקום שביליתי בו שבועות וחודשים רבים בימי השירות הסדיר - באימונים ובניווטים, ביום ובעיקר בלילות.
אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה מבולבלת וקשה. ערכים שהיו מקודשים בעבר הפכו לנושא שנוי במחלוקת העומד לדיון ציבורי.
הדור שלי נולד וגדל במציאות, שבה היה ברור שחובה להילחם על מנת להתקיים. חשוב לומר, שלמרות תהליך השלום - במהות אין שינוי במציאות הזאת. גם היום חוסנה ועוצמתה של מדינת ישראל, בהבט הטכנולוגי, הצבאי והנפשי כבודדים וכעם - רק הם שיבטיחו את נכונות אויבינו לדון עימנו על המשך התהליך ואת סיכויינו להתקיים.
העוצמה של צה"ל היא לא במטוסים, לא בסט"ילים ולא בטנקים - אלא באנשים. החיילים והמפקדים שלנו, כמו דביר, הנמצאים בקו האש והדם, הם הבסיס לפירמידה הקרוייה צה"ל, הם אלה הקובעים את דמותו ואת עוצמתו.
לעיתים משמעות פעילותם של מ"מ או של מ"פ עולה על זו של הרמטכ"ל, או אפילו על זה של ראש הממשלה בהטיית הכף לכאן או לכאן.
בניגוד לצבאות אחרים המתבססים על צבא הקבע - אצלנו בנוי הצבא על חיילי חובה, גם בהיבט המקצועי. אני מכיר צעירים רבים, מוכשרים וחדורי מוטיבציה, הלוקחים על עצמם אחריות אדירה תוך גישה בוגרת ונכונות לתרום ולהשקיע - כמו שדביר היה, וכמו שצריך לעשות כל מי שמתכוון לחיות בארץ הזאת.
top
דביר !
משפחת לניר, קרובים, חברי מולדת, חברים, מפקדים וחיילים -
חודש עבר, אני עומד איתכם והמילים מתנגשות בהבעות פנים מוכרות.
הן מבטאות רצון להמחיש זיכרון, עכשיו יותר מאי פעם.
אני עומד איתכם בכאב האובדן - והגעגועים קשים מנשוא.
אחד הדברים הבולטים שאיפיינו אותך, דביר, היתה השאיפה שלך לשלמות ולהצטיינות, עד כדי הפחד שאחרים חלילה יאמרו: "טעית".
דרשת מפיקודיך כשם שדרשת מעצמך, נשיאה באחריות - ביוזמה והפגנת כושר תושייה נדיר.
בכל מעשיך החדרת נחישות ומרץ להגשמת המשימה. כמה נכון הכינוי שהמצאתי לך: "דביר-מהיר-לניר". וכמה שהוא ממשיך להדהד באוזני.
צר לי שלא הספקתי לומר לך הכל. חיכיתי לרגע שבו תהיה הסגן שלי ונתגורר באותו חדר. לחלוק איתך ברעיונות ולהתלבט איתך בהחלטות. ויותר מכל להיות חבר ולא רק מפקד.
אתה יודע, דביר, שלא כל כך הבנתי את המושג "מלח הארץ" עד שהכרתי את משפחתך והם שנותנים משמעות לביטוי הזה.
ואני שבאתי לנחם, מצאתי עצמי מנוחם, ושואב כוח מאהבתם, אומץ ליבם ומהחום שהם מקרינים.
אני מצדיע לך - אך לא נפרד,
סרן יואב טילן
מפקד פלוגה כ'
קורס מפקדי טנקים - שיזפון
top
אנשים ערכיים - תמיד שילמו את המחיר עבור כולם
לא הכרתי את דביר. אני מכיר את דורון.
אני מכיר את דורון כשהיה בן גילו של דביר בנופלו.
סמ"ר דורון, לוחם ב"אגוז", הרס"פ של פלוגה ב'.
נפגשנו אחרי שנים רבות. המוות מפגיש אנשים, סוגר מרחקים. המוות מציף למעלה את השאלות הישנות וחסרות המענה על טעם החיים, על משמעותם האמיתי של דברים, על הגורל, על יכולתנו לשלוט בדברים ולהשפיע על מהלכם.
בפגישותינו המחודשות הגענו לאתר ההנצחה של חללי "אגוז", שם חרוטים שמותיהם של דובי אדר ויוסי דירהלי, חבריו לפלוגה של דורון, שעל שמם נקרא דביר.
ישבנו, שוחחנו ושתקנו באותו המקום.
ההנצחה שטוחה ואינה מתרוממת כאנדרטה הזועקת לשמים. יש במקום הזה שקט ונמיכות של קבלת דין, של השלמה, אין התרסה, יש רק שאלה גדולה. הכל מסביב חזק יותר, מיליוני טונות של סלעי בזלת חסרי גיל, עצי הזית בני מאות השנים, מבצר קלעת נמרוד ממול, שרואה אותנו היום כמו שראה את אלה שהיו כאן וחלפו, עדים אלמים.
אנו נותנים סימנים בחיים ובמוות, בחיים - בטעם ובחוסר טעם, במוות - בטעם ובחוסר טעם, ומענים עצמנו בשאלות, למען מה לחיות ולמען מה למות, ויודעים שהמוות הוא מחיר החייים.
דביר היה אדם ערכי. גם דורון אדם ערכי. האדם הערכי הוא מי שעושה מעשה העומד בניגוד לאינטרסים האנוכיים שלו ושלא על מנת לקבל תמורה.
הלוחם הרץ ומחלץ את חברו הפצוע תחת אש הוא אדם ערכי, כי הוא עושה מעשה בניגוד לאינסטינקט הראשוני, הרצון להמשיך לחיות.
הוא עושה זאת כי כך חינכו אותו וכי חברו היה עושה אותו דבר אם המצב היה הפוך.
דביר רצה לצאת ללבנון הוא לא היה מוכרח, רבים אחרים אינם עושים זאת. בדיוק כמו שאביו, דורון, התנדב ל"אגוז" והשתתף בפעולות רבות שלא היה חייב, גם אז לא כולם עשו זאת.
אנשים ערכיים, היום כמו פעם, שקמים ועושים את הדבר הקשה והנכון, תמיד שילמו את המחיר עבור כולם, ואלה מהם ששורדים - נשארים אלמונים לנצח.
אלוף (מיל), אורי שמחוני
top