| הלחץ לפרוק "הגדוד הירושלמי" |
ב-10 באוגוסט (ה' אב) שוב כתב ביומנו: "הצעתי להתרות בהם ואם לא ישמעו - לחסל אותם בכוח." הוראות ניתנו לבדוק, לפני נקיטת הצעדים המעשיים למבצע החיסול, את מידת נכונותו של הצבא בבירה להיענות למבצע כזה. בפגישה שקיים בן-גוריון ב-11 באוגוסט עם ד"ר דב יוסף ומשה דיין, שהחליף אז את שאלתיאל בתפקידו כמפקד המחוז, קיבל ראש-הממשלה הזמנית מפי דיין הערכת-מצב בשאלה זו, וכך כתב אז ביומנו: "משה סבור שהצבא הירושלמי לא יפעל נגד אצ"ל, לא רק מפני רבים קרובים - אלה פעלו יחד עד עכשיו מתוך הסכם. השתתפו במסקרים של אצ"ל ואצ"ל במסקרים של הצבא. אפילו אנשי המטה אינם מבינים מדוע לא נפעל יחד עם אצ"ל." בן-גוריון לא אחר להסיק מכך את הלקחים ולנקוט את הצעדים הדרושים: "סיכמתי: הש"י יבדוק את כל אנשי המטה והמפקדים. שום חשוד לא יישאר בעמדת-מפתח, במרכז אינפורמציה ובמקום שמטפל באצ"ל. להחליף ה-מ.צ., לבדוק המשטרה ולהוציא כל לוקח שוחד ואיש אצ"ל. יישלח איש מהמטה לעבד תכנית-פעולה, להעריך הכוח הדרוש והציוד הנחוץ". בישיבות הממשלה הזמנית לא הרפה בן-גוריון מלחצו להביא את הממשלה להחלטה בדבר מתן אולטימטום לפירוק הגדוד הירושלמי אבל הוא נתקל בהתנגדות מצד רוב שרי המחנה הלא-סוציאליסטי, ובעיקר מצידו של שר-הפנים יצחק גגינבוים. גרינבוים, שהוסמך לנהל את המשא-ומתן עם האצ"ל - וגם עם לח"י - בדבר שילוב כוחותיהם בירושלים בצה"ל, המשיך במגעיו אלה. ביבליוגרפיה 1. ניב דוד, מערכות הארגון הצבאי הלאומי (ספר ששי), ת"א, 1980. 2. אוסטפלד זהבה, צבא נולד, ת"א, 1994. 3. בן גוריון דוד, יומן מלחמה, ת"א, 1982. 4. אבן דן, שנות שירות, ת"א, 1973. 5. ריבלין גרשון (עורך), חטיבת אלכסנדרוני במלחמת הקוממיות, ת"א, 1964. 6. איילון אברהם, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, ת"א, 1963. |