| ועידת החרום |
הם הגישו עצומה למספר רב של חברי-קונגרס וסנטורים, שעמם נפגשו באותו מעמד. משם צעדו אל פסל וושינגטון, והמייג'ור וייזר ובארני רוס הניחו שם זר. המצעד המשיך דרכו ל"בית הלבן" ושם קיבל דודי ניילם, שייצג את הנשיא טרומן, משלחת מטעם הצועדים. למחרת היום נתכנסו, ביזמת ה"ליגה", כ-20,000 איש ב"מדיסון סקוור גרדן" שבניו-יורק לאסיפה שתכליתה דומה. הסנטור דניס חאווז מניו-מכסיקו, חבר-הקונגרס אנדריו ל. סומרס, וכן חבר-הקונגרס אדם קלייטון ממדינת ניו-יורק היו בנואמים ותבעו הכרה אמריקאית במדינה היהודית. ה-13 בחודש (ד' אייר) היה גם יום פרסומן של החלטות "ועדת החרום" שכינסו מטעם הליגה שלושה סנטורים: ב. מורס מאורגון, צ'רלס ו. טובי מניו-המפשייר ודניס חאווז מניו-מכסיקו. בוועידה השתתפו מספר רב של אנשי-קונגרס וסנטורים ובלטו בה בפעילותם אישים נודעים בקהילה האקדמית של ארצות-הברית. יו"ר ועדת הניסוח וההחלטות היה פרנסיס היועץ המשפטי בתקופת מלחמת-העולם השנייה, יו"ר הועדה המתמדת - אלווין לשסק, לשעבר נשיא בית-הספר העליון למחקר חברתי. נתונים מחקריים-היסטוריים סיפק לוועידה הרי לואיס סלדן, יו"ר הנהלת ה"ליגה". הוועידה כונסה במלון "סטאטלר" שבניו-יורק ומטרתה, כפי ושהגדירוה יוזמיה, "למצוא פתרון יוצר" לארץ-ישראל ולבעיות המזרח התיכון מנקודת מבטם של אינטרסים אמריקאיים. "המאבק היום במזרח התיכון," הכריז בדברי פתיחתו הסנטור מורס, "הוא בין הסדר הישן והסדר החדש. שוב אין אנו יכולים לנקוט קו פרו-ציוני ביום ב', קו פרו-בריטי ביום ג' וקו פרו-ערבי ביום ד'... עלינו לפתח ולהגשים קו אמריקאי". דוברי הוועידה בפתיחתה הדגישו את חובת העם האמריקאי לא למנוע תמיכתו מן העברים האמיצים המאיישים את העמדות הקדמיות של הדמוקרטיה האמריקאית במזרח התיכון," לבטל כליל את מדיניות האמברגו על נשק לקרבן התוקפנות. "בעוד נשקנו ומשאבינו הכספיים מוצאים דרכם, במישרין ובעקיפין, לידי התוקפנים" (ד.חאווז); ועם זאת גם הודגש פעמים אחדות שאין הכוונה למשלוח חיילים אמריקאים לזירת הקרבות. הוועידה, שנפתחה ב-8 במאי (כ"ט ניסן), ננעלה למחרת היום וההחלטות שקיבלה הועברו לתשומת לבם ולאישורם של פעילים ואוהדים שלא השתתפו בה מסיבות שונות. כולן אושרו והתפרסמו ב-13 בחודש (ד' אייר). הן פותחות בהנחה ש"מדיניות ארה"ב בארץ-ישראל ובמזרח התיכון חייבת להיות מושתתת על ההחלטה שקיבל הקונגרס ה-67 ב-1 בספטמבר 1922 (ח' אלול תרפ"ב) ועל האמנה שבין ארצות-הברית ובריטניה, שאושרה על-ידי ארצות-הברית ב-2 במרס 1923 (י"ד אדר תרפ"ג) ועל-ידי בריטניה ב-18 במרס 1925 (כ"ב אדר תרפ"ה) - אמנה הכוללת את המנדט על ארץ-ישראל מטעם חבר-הלאומים. להלן בא פירוט עיקריו של המנדט "המעניק הכרה לקשר ההיסטורי של עם ישראל עם ארץ-ישראל ולכינון הקמתו מחדש של ביתו הלאומי באותה ארץ". ומכוח אלה - שש המלצות שהראשונה בהן: "הכרה מידית בממשלת המדינה היהודית הקיימת כסמכות החוקית לגבי אותם שטחים שבשלטונה, בתוך הגבולות המקוריים של ארץ-ישראל כפי שנקבעו על-ידי המנדט". שאר ההמלצות תובעות ביטול מיידי- של אמברגו על נשק ותחמושת למדינה היהודית; שימוש בהשפעת ארצות-הברית לביטול המצור הימי ושאר הגבלות על זרם חפשי של עולים יהודים לארץ-ישראל: הושטת סיוע כספי למדינה הצעירה והפעלת השפעה על כל המדינות למנוע תנועת צבאות לארץ וכל צורה אחרת של תוקפנות. וכן מודגש באחת ההמלצות הצורך ש"ממשלתנו תמשיך במדיניותה הנוכחית לא לשגר כוחות אמריקאיים לארץ-ישראל". ההמלצות נוקטות, זו פעם ראשונה במערכת ההגדרות של משלחת האצ"ל בארצות-הברית, לשון "יהודי" במקום "עברי", וכל מקום שבו מוזכרת המדינה החדשה היא מוזכרת בתואר "המדינה היהודית". בוועידה "עמד פטר ברגסון", כמצויין במכתבו של ג'יימס א. מקלכלן, פרופסור בבית-הספר למשפטים של הרוורד, אל ד"ר אלווין מ. ג'ונסון מן ה-12 במאי (ג' אייר), "על כך שייאמר 'לאומיות עברית' - להבדילה מן האסוציאציות הגזעיות והדתיות שבמושג "יהודי" - ואולם הדבר לא נתקבל כדי למנוע אי הבנות מצד אלה שנתרגלו למערכת-המונחים הציונית", וכדבריו של מקלכלן באותו מכתב: "אין טעם רב להיאבק על ענייני מינוח כשלפנינו בעיות דוחקות הרבה יותר". ביבליוגרפיה א. בגין מנחם, המרד, תל-אביב, 1951. ב. כץ שמעון, יום האש, תל-אביב, 1966. ג. ניב דוד, מערכות הארגון הצבאי הלאומי (חלק ששי), במלחמה גלויה, תל-אביב, 1980. ד. שחן אביגדור, כנפי נצחון, תל-אביב, 1970. ה. תבין אלי, החזית השנייה, תל-אביב, 1973. |