רקע כללי
בנאומו לאומה התייחס מנחם בגין בשאלת עתידו של הארגון הנתון לפקודתו עם ייסוד המדינה היהודית והקמתו הקרובה של הצבא הלאומי. הוא הכריז: "הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית", שכן "בחלק המשוחרר, בחלק שבו ישלוט החוק העברי - והוא החוק היחידי החוקי בארץ זו - אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע כי חוקינו הם ואת ממשלתה נכבד כי ממשלתנו היא". באותו ערב, פנה מפקד הארגון ליעקב מרידור ועל בסיס ההסכם שנחתם בין האצ"ל ל"מוסדות" על מיזוגו עם ה'הגנה' ממנה אותו לפרק את האצ"ל ולשלב את יחידותיו ואנשיו בצה"ל. בשלב זה ה"הגנה" עצמה נמצאה בתהליך מעבר לצבא המדינה.
שלב זה נסתיים עם הוצאת "פקודת 'צבא הגנה לישראל", שאושרה על-ידי הממשלה הזמנית בישיבתה מיום 26.5.48 (ט"ז אייר תש"ח) ונחתמה על-ידי ד. בן-גוריון, ראש הממשלה. בהתאם לפקודה זו יורכב הצבא "מחילות יבשה, חיל ים וחיל אוויר", יונהג גיוס חובה, כל המתגייס לצבא ומשרת בו יהא חייב בשבועת אמונים למדינה, "לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים"; וסעיף מיוחד אוסר "להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ ל "צבא הגנה לישראל'". הצבא הלאומי יכלול בשורותיו, כנאמר ב"פקודת היום להקמת 'צבא הגנה לישראל'", שהוציא בן-גוריון בתפקידו כראש-הממשלה ושר-הביטחון ב-30.5 (כ"א אייר), "כל אלה אשר שרתו עד 1 ביוני (כ"ג אייר) בחטיבות ובענפים שונים והשתתפו בהגנת הישוב ובמלחמתו על חרות ישראל, וכן כל אלה אשר יגויסו עכשיו מחדש לפי פקודת ממשלת ישראל".
בפקודה מן ה-31.5 (כ"ב אייר) אין נזכר שום ארגון מן הארגונים של הישוב העברי, "משום שהפקודה חלה על כל אזרחי המדינה, בין שהיו מאורגנים ב "הגנה", בין שהיו חברי ארגונים פורשים ובין שלא השתייכו לשום ארגון צבאי, וכאלה היו רבים בין התושבים הוותיקים ורוב מכריע בין העולים החדשים, שהיו עתידים לנהור במהרה לשעריה הפתוחים של מדינת ישראל. ואולם גם השם שנבחר לצבאה של מדינת ישראל גם הרכב הפיקוד ומבנה החטיבות השונות מלמדים על כוונה ברורה לראות את הצבא החדש כיורשו והמשכו הישיר של ארגון אחד מכלל הארגונים והוא ה"הגנה". ראיית המשכיות זו באה לידי ביטוי ב"פקודת היום" מן ה-31 במאי (כ"ב אייר), שבה הוזכרה ה"הגנה" בין שאר גופים מזוינים של בני הישוב, החל בניצני ההגנה העצמית של אנשי העלייה הראשונה וכלה בבריגדה היהודית.
ברשימה הארוכה לא נזכרו לא האצ"ל ולא לח"י, ועל כך מיחה ד"ר אריה אלטמן, נציג "ברית הצה"ר המאוחדת" במועצת-המדינה הזמנית, בישיבתה של המועצה מן ה-6 ביוני (כ"ח אייר). בהתנגדותו זו ביטא תחושה כללית של מורת-רוח שהדבר עורר בקרב ציבור "התנועה הלאומית" וחברי הארגון הצבאי הלאומי, אבל תחושה זאת לא הייתה למכשול בדרך ההידברות על התפרקות הארגון וכניסתו לצה"ל במרחב שליטתה של ממשלת ישראל הזמנית. במפקדת האצ"ל לא היו חילוקי-דעות בעניין עקרון ההתפרקות בשטחי המדינה העברית, אלא רובם נטו לכך שהארגון ייכנס לצבא הלאומי כחטיבה משום ש"אין לפרק חטיבות לוחמות בעלות נכסים מוסריים... פרוק מסגרת האצ"ל עלול היה לפגוע ביעילות הלחימה". ואולם משלא נתקבלה הצעת החטיבה הסכימה מפקדת האצ"ל לכניסה במסגרת גדודים. ב-1 ביוני 1948 (כ"ג אייר תש"ח) נחתם ההסכם, המפרט את דרכי התגייסותם של חברי הארגון לצבא הלאומי, העברת נשק, ציוד ומתקני ייצור וכיו"ב.

ביבליוגרפיה
1. ניב דוד, מערכות הארגון הצבאי הלאומי (ספר ששי), ת"א, 1980.
2. אוסטפלד זהבה, צבא נולד, ת"א, 1994.
3. בן גוריון דוד, יומן מלחמה, ת"א, 1982.
4. אבן דן, שנות שירות, ת"א, 1973.
5. ריבלין גרשון (עורך), חטיבת אלכסנדרוני במלחמת הקוממיות, ת"א, 1964.
6. איילון אברהם, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, ת"א, 1963.

הדפסה | שלח לחבר
חזרה