| ההתקפה על "שכונת התקווה" |
שלושה מהם נפצעו בפעולה זו". באותו יום ארעה התקפת האצ"ל על אבו-כביר, ולאחר היתקלות עם משורייני המשטרה הבריטית החלו המשוריינים לרדוף אחר המתקיפים ופצעו כמה מהם. הפצועים קיבלו בחולון טיפול רפואי מידי אנשי ה"הגנה". לא כך הייתה מערכת היחסים בשכונת-התקווה, שהייתה - כרוב שכונות העוני ,של תל-אביב - ממעוזי האצ"ל בימי המאבק האנטי-בריטי, אבל עם פרוץ המאורעות קדמה לו ה"הגנה" בשיגור מגינים ובהקמת עמדות. ימים אחדים לאחר מכן באו לשם גם 15 אנשי הארגון, ועמם נשק וציוד, והקימו עמדה משלהם. בתחילה "אנשי השכונה קיבלום בשמחה, גם אנשי הישורה' [ה"הגנה"] שמחו לעמוד יחד עם לוחמים מנוסים במערכה" (כרוז האצ"ל, 9.12.47 - כ"ו כסלו תש"ח); ואולם ראשי ה"הגנה" ראו בכך פרצה במערכת הביטחון של השכונה ופגיעה ב"מרות" הנודעת והחליטו כי "אי אפשר להסכים כי בקו הנתון לפיקוד אחד ולמרות אחת תתהווה פתאום פרצה 'עצמאית', פורשת...". על קבוצת מגיני הארגון הופעל לחץ, מלווה איומים, וכמוזכר באותו כרוז של האצ"ל מן ה-9 בחודש (כ"ו כסלו) "פעמים מספר התנכלו לחברינו שלא רצו להיכנס לריב-אחים ולבסוף עזבו חיילינו את המקום בהישארם בשכונות-גבול אחרות". ב-8 בחודש (כ"ה כסלו), ימים אחדים לאחר יציאת אנשי האצ"ל משכונת-התקווה, ניסו כוחותיו של חסן סלאמה, מפקד הכנופיות בדרום, להתקיף את השכונה ואת שכונת-עזרא הסמוכה לה. אנשי ה"הגנה" השיבו אש חזקה ומנעו את כיבוש השכונות, אבל לא הצליחו למנוע חדירות לבתים שבגבולותיהן. התוקפים העלו באש 32 צריפים, גרמו שתי אבדות בנפש בקרב התושבים, ואף שנגרמו אבדות גדולות מהן לתוקפים נתחוללה בשכונות אלה בהלה ובעקבותיה בריחה המונית לתל-אביב ויצירתה של בעיית-פליטים בעיר; גם "מאות אנשים הקיפו את תחנת הנוטרים בשכונה, שבה שכן מטה החבל, ותבעו נשק". כנגד זה החלו לנהור המונים רבים מתל-אביב לעזרת השכונות. רבים מבין התושבים גם קראו, במר נפשם, קריאות כנגד ה"הגנה" על סילוקם של אנשי האצ"ל משכונת-התקווה, וה"הגנה" מצדה האשימה את האצ"ל שהוא הוא אשר גרם לנהירת ההמונים אל השכונות, בהפיצו שמועות ש"שוחטים את היהודים בשכונת התקווה". האצ"ל הכחיש את הדבר בתקיפות, אבל הרוחות לא נרגעו ימים אחדים. כעבור זמן-מה ארגנו תושבי שכונות התקווה ועזרא עצומה, מופנית אל מפקדת הארגון בתל-אביב, ובה הזמנה, בקשה "לבוא לעזרתנו לשם הגנת השכונות ומיגור אויבינו שבסביבות שכונותינו". הארגון נענה לפנייה ו"ההגנה' הייתה אנוסה להשלים עם קיומן של עמדות הארגון בשכונות אלו ובמרוצת הימים אף נוצרו יחסים אישיים תקינים בין מפקדי העמדות השכנות". |