| מהלך הקרבות |
בבסיס "עץ חיים" ניתנו לפנות-בוקר הוראות אחרונות מפי "גל", והנשק חולק ללוחמים. "שעת היציאה נקבעה ל-2 אחרי חצות הלילה, ואילו שעת האפס - ל-4.30 לפנות בוקר. היתה תקווה כי המשימה תושלם עד עלות השחר וכי לא יהיה צורך לנהל את הקרב בשעות היום, בשדה הפתוח. כסימן להתחלת הפעולה נקבעו צרורות של "ברן" עם כדורי זרחן. ההתקפה היתה צריכה להתחיל בעת ובעונה אחת משלושה כיוונים. בשעה 02.00 נעו היחידות למקום היציאה. מכוניות הסיעו את הלוחמים בשקט ובאורות כבויים. שתי מחלקות אצ"ל בפיקוד 'גיורא' הגיעו לבית-הכרם ומכאן התקדמו ברגל לעבר הואדי שלמרגלות הכפר. מן הואדי מתחילות טראסות, חלקות אדמה מעובדות, של תושבי דיר-יאסין. כאן התפצלו יחידות האצ"ל לשני ראשים, נתחלקו לכיתות וכל אחת מהן החלה להתקדם לשטח הפעולה המיועד לה. בשקט ובזהירות נמשך הטיפוס על הטראסות, ובשעה 04.10 הגיעו היחידות למקום ההיערכות. התוקפים הבחינו בתנועת אנשי-המשמר הערביים שהסתובבו ושוחחו בינם לבין עצמם. בשעה 04.25 קרא אחד מאנשי המשמר לרעהו: 'יא מחמוד". חייל אצ"ל שחשב כי פונים אליו בקריאת הסיסמה 'אחדות' - השיב: 'לוחמת', וכך החלה המערכה. הערבים צעקו, כנראה לעבר מפקדם: 'מחמוד, יהוד!' ופתחו באש, בלי שכוחות אצ"ל השיבו. מסביב-סביב החלו המגינים הערביים ביריות מתוך עמדות רבות, ונראה היה כי צפויה התנגדות כבדה לתוקפים. בשעה 4.30 נשמעו צרורות "ברן" ונראו כדורי-זרחן חולפים בשטח. יחידות האצ"ל החלו בהתקדמות וכעבור 10 דקות כבר נשמעו התפוצצויות ראשונות מבתי הכפר. מטעני הנפץ הופעלו. פתיחת הקרב לא היתה כפי שתוכננה. הערבים הבחינו בתנועת התוקפים לפני שעת-האפס ופתחו באש, ואילו המשורין עם הרמקול לא הגיע למבואות הכפר. יחידת לח"י שהיתה כמשורין עלתה על מחסום ערבי במרחק חצי קילומטר מן הכפר, והקריאות לתושבי דיר-יאסין נבלעו בהד היריות שנפתחו על-ידי הערבים לפני המועד המצופה. יחידת לח"י נערכה ליציאה בבית-חרושת לבירה, נקודת-ריכוז שהיתה בידי ה"הגנה" והועמדה לרשות חיילי לח"י לצרכי הפעולה. הם התקדמו כשבראש טורם נוסע המשורין. אך משנתקע המשוריין במחסומי הערבים ואש האויב נפתחה בטרם-מועד נשתבשה התכנית ומעתה נאלצו הלוחמים להתקדם תוך התנגדות גוברת והולכת מצד הערבים. ההתקדמות היתה איטית, ובינתיים התקרב ועלה עמוד השחר. הלוחמים עומדים היו לנהל את עיקר המערכה בכפר לאור היום" (אופיר, עמ' 58). במהלך ההתקפה "המחסום הערבי" היה אותה תעלה, שלא הבחינו בה סיירי האצ"ל קודם הפעולה, ומשנתהפך בה המשורין על צדו שוב לא הגיעו קריאות הרמקול אל חלקו הגדול של הכפר. נוסף לתקלות, ששיבשו את התכנית לראשית ההתקפה, נתגלו במהלכה נקודות תורפה שהיו אופייניות לשני ארגוני המחתרת. הרוב הגדול של התוקפים היה חסר נסיון של לחימה במערכה בה משולבים תנאי שדה ושטח בנוי, ו"רבים מהם נפגעו משום ההסתערות שנעשתה ללא חיפוי הדדי" (גולני, עמ' 23). גם הנשק המועט, המיושן בחלקו, דלות התחמושת ואמצעי-הקשר המוגבלים שהיו ברשות הלוחמים, לא עמדו בדרישות של מבצע בהיקף כה גדול. ניכר גם שהמודיעין לא היה מקיף ומדויק, ומכאן - הערכה מוטעית על נכונות ההתנגדות מצד האויב ואפשרויותיה ועל משך הקרב שיידרש כדי להתגבר על'התנגדות זו. כבר בראשית הלחימה נתברר ש"כל בית ערבי משמש עמדת התנגדות" (שם, שם). כזכור ליכין בעדותו, "כמעט כל בית שכבשנו שימש לעמדה ערבית ונאלצנו להשתלט על כל בית לחוד בהטלת רמונים לתוך הבית ובצרורות התת-מקלעים שלנו. כך חוסלו הרבה משפחות בעת הפעולה, על הנשים והילדים". היריות מתוך הבתים הרבו נפגעים מקרב התוקפים. אף-על-פי כן עלה בידי הלוחמים להשתלט על מחצית הכפר תוך זמן קצר, אלא שעם אור היום נתגלתה התנגדות עזה סביב בית המוכתר שבמעלה ההר, החולש על הכפר כולו. כאן היו נפגעים נוספים מקרב הלוחמים היהודים, בעיקר מקרב המפקדים: "'גיורא' נפצע, אך המשיך לפקד על הכוח התוקף כשרגלו זבה דם. 'יפתח' (יהודה סגל) נפצע פצעים אנושים, גם 'מאיר' נפגע והפיקוד הועבר לידי 'נמרוד'" (אופיר, עמ' 59). נפגעה גם דבורה שמחון שבחוליית העזרה הראשונה, ולפי עדותה "בשעה 10.30 בבוקר נפצעתי מיריות שכוונו אלינו מבית המוכתר שעה שעסקתי באיסוף הפצועים. זכור לי שהאש היתה חזקה מאוד". בשעה 00 .10 בבוקר הגיע מספר הפצועים ל-40. עם זאת החלה לאזול התחמושת. אמנם זכו הלוחמים בכמויות ניכרות של נשק ותחמושת במחסנים אחדים שגילו בכפר תוך כדי הלחימה. ליהודה לפידות זכור מחסן אחד שנתגלה במהלך הקרב ובו כדורים לרובים אנגליים וגרמניים וכן רובים גרמניים; ו"נוסף על כך שימשו אותנו במהלך הקרב רובים שאספנו מהרוגים ערבים. אני עצמי השתמשתי באחד הרובים הללו. בין ההרוגים המזוינים זכורים לי אחדים שהיו לבושים מדי הצבא העיראקי". ואולם כל אלה לא הספיקו נוכח האש החזקה והרצופה שניתכה עליהם מעברים שונים. המחסור בתחמושת גם הכביד על פעולת חילוץ הפצועים הרבים ופינוים מן השטח. כאן באה פניה לעזרה אל דוד שאלתיאל מפקד ה"הגנה" בירושלים, ולפי עדותו (במשפט פרידמן-ילין-שמואלביץ', עמ' 1403) סיפק ללוחמי האצ"ל ולח"י בדיר-יאסין 4000 כדורי סטן וגם כדורי רובה, וכן "נתתי הוראה לאנשי הפלמ"ח לחפות על הוצאת הפצועים שלהם". |