קרוב לשעת הצהרים עלה בידי לפידות ואנשיו לאגף את האויב בקרבת בית המוכתר כשהם מסתייעים בקבוצת אנשי הפלמ"ח שהגיעו למקום. לפי עדותו של משה ברזילי ("יוסף"), קצין-מודיעין של לח"י שהיה עם הלוחמים בדיר-יאסין, הטיל עליו יהושע זטלר לדאוג למילוי המחסור החמור בתחמושת ולשם כך יצא למחנה "שנלר" - מקום מושבו של מטה ה"הגנה" בעיר - ושם הציע לחבורת אנשי הפלמ"ח שמצא במקום חומרי-נפץ תמורת כדורים. הללו הסכימו ו"בסוף המשא-ומתן מסרו לנו שני שקים עם כדורים וגם הציעו את עצמם להצטרף אלינו למקום הפעולה". הם יצאו משם בשני כלי-רכב ועמם גם מרגמה של 2 אינטש. "משבאו לשם," מעיד יהודה לפידות, "נתבקשו להפגיז את בית המוכתר, מקום שם נאלצנו לנהל קרב קשה והיו לנו נפגעים (ביניהם - יוסף אבני, שנפצע מיריות שבאו מן הבית). הם הפגיזו את הבית אבל לא היה לכך אפקט מיוחד ובינתיים השתלטנו על הבית מבפנים." עם כיבוש בית המוכתר נסתיים למעשה כיבוש הכפר כולו. מצד הערבים נהרגו כ-250 אנשים, נשים וטף, חלקם הגדול בשעת כיבוש הבתים. "ההתנגדות בכפר היתה כה עזה שכמעט כל בית היה צריך להיכבש על-ידי זריקת רימונים לתוכו ופריצת הדלתות קודם על-ידי פטרדות" (ק. ברגמן). גם לפי עדותו של יהודה לפידות "רוב ההרוגים, לדעתי, היו מיריות ומרמונים שהשלכנו אל בתים שמהם נפתחה נגדנו אש". ואולם היו בכפר גם בתים רבים, שחלונותיהם מסורגים ומשום כך לא ניתן להטיל בהם את הרמונים. ליד אותם בתים הונחו מטענים של חומר-נפץ: "כל מטען היה של 4-3 ק"ג בערך ולידו שמו אבנים ושקי-חול, שהפיצוץ יהיה כולו פנימה. כך נגרם הרס גדול בפנים, אבל הבתים נשארו עומדים על תלם, להוציא אחדים מהם שבהם קרסו תקרות" (מ. ברזילי). בתום הקרבות הועברו כ-120 שבויים, כזכור ללפידות, "בשתי מכוניות-משא ישר לשכונת מוסררה, בקרבת שער-שכם, ושם הורדו מן המשאיות כדי להגיע לשער-שכם". דרך שער זה נכנסו כולם אל הרובע המוסלמי של העיר העתיקה, בהתאם להוראה שהוצאה קודם ההתקפה, כעדותו של מפקד הפעולה, בן-ציון כהן ("גיורא"): "הוחלט להעביר הוראות חמורות לגבי שבויים, להימנע מפגיעה בהם אלא אם יתנגדו ולהעבירם לישובים ערביים" (הארץ, 30.6.68). מן הצד היהודי היו חמישה חללים: אפרים יעקבי, עמוס ברנס, גרשון מנוח ויהודה סגל (ראש-קבוצה יפתח) מהאצ"ל; יוסף מגן ("אלדד") מלח"י.
מיד לאחר כיבוש הכפר - ביום השישי לפנות ערב - נפגש מרדכי רענן, מפקד האצ"ל בירושלים, עם דוד שאלתיאל, מפקד ה"הגנה" בעיר, ועם סגנו ישורון שיף בגבעת-שאול, מסר להם דו"ח על המבצע והציע ל"הגנה" לקבל לידה את המקום מאחר שאין ברשותו כוח-אדם להפרישו לתפקידי החזקה. כן "חשש רענן מפני פעולת-נקמה של הבריטים בנקודה בה רוכזו מאות אנשי ארגוני המחתרת. לפי ידיעות שהגיעו לפיקוד האצ"ל תכננו הבריטים הפצצת דיר-יאסין במטוסים" (אופיר, עמ' 61). שאלתיאל ביקש מבן-שיחו שאנשיו יחזיקו בכפר 48 שעות נוספות, הבקשה נענתה וביום ראשון פינו כוחות אצ"ל ולח"י את המקום ומסרוהו ליחידה של 40 גדנעים ("גדודי-נוער"), שבאה לשם כחיל-מצב. כעבור ימים אחדים אמנם אישרה לשכת-המודיעין הממשלתית את דבר קיומה של תכנית בריטית להתקפת מטוסים על הכפר: "בקשר להתקפה היהודית על כפר דיר-יאסין מודיעה הממשלה כי עמדו לערוך התקפה מן האויר נגד הפולשים היהודים בכפר דיר-יאסין, אולם התכנית בוטלה לאחר שנודע בבירור כי הטירוריסטים יצאו את הכפר" (דבר, 14.4.48).
|
