| קרב או טבח? |
ואילו דבר האזהרה המוקדמת לתושבי הכפר אושר באותו יום גם על-ידי Palestine Post הירושלמי, המקורב לחוגי הסוכנות היהודית ("זמן קצר לאחר מכן פסקה האש ורמקול הזהיר את הנשים והילדים בערבית לפנות את המקום. רבים עשו כך ומצאו מחסה במורד ההר") ולאחר-זמן על-ידי המזכירות הכללית של הליגה הערבית בחוברתה "התוקפנות של ישראל": "בליל ה-9 באפריל 1948 (כ"ט אדר ב' תש"ח) הופתע הכפר השלו דיר-יאסין במבואות ירושלים על-ידי רמקולים הקוראים לתושבי הכפר לפנותו מיד". אף-על-פי-כן היו בין ההרוגים מספר רב של נשים וילדים ומראה הגופות שהיו פזורות בשטח או קבורות תחת מפולת הבתים זעזע כל מי שבא אל הכפר לאחר תום הקרבות. הרושם היה קשה במיוחד משום שהגוויות לא פונו במועד. לפי עדותו של י. לפידות, "לא היה לנו נסיון בכך, למעשה איש לא חשב על ענין זה בשעת תכנון המבצע. הגוויות היו לא רק מפוזרות בשטח אלא גם העלו סרחון גדול וזה זעזע כל מי שהיה בקרבת מקום". ריבוי ההרוגים מקרב תושבי דיר-יאסין בא לא רק מפיצוץ הבתים; "כיוון שלוחמי אצ"ל ולח"י לא אומנו לקרב בשדה לאור היום הרבו לירות ולפגוע בכל צל שנקרה בדרכם" (אופיר, עמ' 66). "מצאו גם ערבים," זכור ל"אלימלך", 'שהתחפשו לערביות ועל כן התחילו לירות גם בנשים שלא מיהרו לרדת למקום ריכוז השבויים." וכן "ייתכן שפה ושם נמצא חייל אשר עבר את גבול המותר במלחמה כי הידיעות על התעללות הערבים בשבויים יהודים, בפצועים ובגוויות חיילים שנפלו לידיהם, עוררו זעם עצום בלב כל יהודי" (שם, שם). הדינים-וחשבונות ששלח ריצ'רד קטלינג למזכיר הראשי של ממשלת ארץ-ישראל לאחר מבצע דיר-יאסין היו מבוססים על עדויות שגבו קצינים-חוקרים בריטיים מפי נשים, שהועברו מן הכפר לכפר השילוח (תיק סודי 179/110/17GS). "רוב הנשים הללו," כדברי הקצין החוקר בדו"ח מן ה-15 באפריל (ו' ניסן), "ביישניות מאוד ונרתעות מלספר על חוויותיהן בעניינים הנוגעים בתקיפה מינית, והן זקוקות להרבה שידולים בטרם תהיינה מוכנות לגלות משהו," וכן "רישום ההודעות נתקל בקשיים גם בגלל מצבן ההיסטרי של הנשים". ודאי ניתן להוסיף לקשיים את גורם הקומוניקציה הלשונית בין החוקרים לנחקרות, ולמידת האמינות שבעדויות - את הדמיון המזרחי הנודע המסתייע גם בדוגמאות הנודעות של נוהגי המלחמה הערביים. אף-על-פי-כן הובאו העדויות שבדו"ח הנ"ל כעובדות בדוקות. "אין ספק," נאמר שם, "שהרבה מעשי-זוועה מיניים נעשו על-ידי היהודים התוקפים. הרבה תלמידות בית-ספר רכות בשנים נאנסו ואחרי-כן נטבחו. התעללו גם בנשים זקנות. מהלך סיפור אחד בדבר מקרה בו נקרעה נערה אחת צעירה לשניים בפועל ממש. גם הרבה תינוקות נשחטו ונהרגו. היו נשים שנתלשו צמידים מזרועותיהן וטבעות מעל אצבעותיהן, וחלקים של אזני נשים אחדות קוצצו כדי להוריד עגילים." אשה אחת העידה כי ראתה "איש אחד יורה כדור בצוואר של אחותי צלחיה, שהיתה בחודש התשיעי להריונה. אחר-כך בקע את כרסה במאכלת של קצבים" (ירושלים, ירושלים, עמ' 226); "בבית אחר ראתה נענה חליל בת השש-עשרה, לדבריה, איש נוטל מין חרב ומשסע חיש את שכני ג'מיל מראש ועד כף-רגל ועושה אחר-כך אותו דבר על מדרגות ביתו לדודי שלי פתחי... תאורי הניצולים העלו כי הנשים אשר בשתי קבוצות-הפשיטה לא נפלו באכזריותן מחבריהן הגברים" (שם, עמ' 227). התוצאה האסטרטגית תאורים מן הסוג הנ"ל החלו להיות מופצים, ימים אחדים לאחר כיבוש דיר יאסין, על ידי הערבים הארצישראלים במטרה כפולה: להאדיר את רגש הנקם והאכזריות של הלוחם הערבי ולהבטיח את ההתערבות המזוינת של מדינות ערב השכנות במערכה נגד היהודים. אשר למטרה הראשונה השיגה, למעשה, תעמולה זו את היפוך כוונתה: "מטרתה היתה להפיח בערבים אש שנאה ליהודים; למעשה מילאה את לבם פחד ובהלה מפני היהודים והבהלה גברה פי כמה כיון שרבים מערביי ארץ ישראל לקו במצפונם מחמת מעשי הזוועה שביצעו הם עצמם נגד היהודים. כיון שהשפעת בהלה זו חלה שעה שהיהודים החלו לזכות בהצלחות צבאיות בכל רחבי ארץ ישראל, הפכה את יציאת הערבים מארץ ישראל, שהיתה גדלת ממדים גם בלי זה, למנוסת המונים ממש" (מבלפור עד בווין, עמ' 327). על המטרה השניה מעיד אנואר נוסייבה, ממנהיגיהם של ערביי ארץ ישראל, ש"רצינו לזעזע את תושבי הארצות הערביות כדי שיפעילו לחץ על ממשלותיהם" (ירושלים, ירושלים, עמ' 232). ואולם "כפי שעתיד היה נוסייבה להודות באחד הימים, היתה זו שגיאה איומה. החדשות בפירוטן המבעית לא שינו במאומה את הלכי הרוח של הממשלות הערביות, אבל הן העירו תחושה גוברת של בהלה בקרב ערביי ארץ ישראל" (שם, שם). חיזוק לכך נמצא גם בדבריו של עבדאללה א-תל, מפקד "הלגיון הערבי" בירושלים באותו זמן, הטוען כי הבריחה הערבית היתה מלכתחילה מטרת ההתקפה עצמה: "מטרת היהודים בפעולה זו היתה מרחיקה לכת והם הצליחו להגשים את מטרתם זו במידה רבה. הם הטילו אימה ופחד בכל הכפרים הערביים, שתושביהם החלו להימלט מהם. שלא במתכוון סייעה גם העיתונות הערבית להגשמת מטרות היהודים, במסרה תאורים בפרטי פרטים על הפשע הברברי" (תל, עמ' 27). כעבור חמש שנים, ליום השנה של מאורע דיר יאסין, כתב יונס מוחמד אסעד, מפליטי הכפר, בעיתון הירדני "אל אורדון": "היהודים לא התכוונו כלל לפגוע לרעה ביושבי הכפר, אבל נאלצו לעשות כן לאחר שנתקלו מצד התושבים באש, שהפילה את מפקד הארגון. (הכוונה כנראה ל"גיורא", מפקד המבצע מטעם האצ"ל, שנפצע במהלך הקרב אבל החלים אחר כך מן הפציעה.) יציאת הערבים מכפרים אחרים לא באה בעקבות הקרב ממש אלא עקב התאור המוגזם שהפיצו המנהיגים הערביים כדי להסיתם להילחם ביהודים" (9.4.53). עשר שנים לאחר הפרשה מסכם אותה ענף ההיסטוריה במטה הכללי של צה"ל בספר "תולדות מלחמת הקוממיות" בהדגישו אף הוא את השפעתה על היקף המנוסה הערבית מארץ ישראל: "פרשת דיר יאסין נתפרסמה בעולם כולו כ'טבח דיר יאסין', דבר שגרם נזק לשמו הטוב של הישוב בתקופה היא. כל צנורות התעמולה הערביים הפיצוה ומפיצים אותה עד היום הזה, אך אין ספק שהוא שימש גם גורם מסייע להתמוטטות העורף הערבי בתקופה שלאחר מכן" (עמ' 117). המנוסה הערבית המואצת החלה מיד. ב-11 באפריל נתפס על ידי ה"הגנה" הכפר קולוניה, "שהדף קודם לכן את כל ההתקפות של חיילי ה'הגנה'" (המרד, עמ' 221). כפר שני, בקרבת מקום, אף הוא על הכביש הראשי ירושלים-תל אביב, בית איקסה, נעזב מתושביו, ואילו "לאחר מכן, כאשר הושג ההסכם עם ה'הגנה', המשיכו חיילי האצ"ל בטיהור מערב ירושלים וכבשו את מלחה. חיילי לח"י כבשו את המשלטים סביב עין כרם, כפר ערבי שנפל אף הוא לידי כוחותינו ללא התנגדות" (אופיר, עמ' 67). משיצאו יוזמי מבצע דיר יאסין לשקול את שיקוליהם בבחירת היעד להתקפה "קבענו", כעדות של מרדכי רענן, מפקד המחוז של האצ"ל בירושלים, "שבמקורות המצומצמים שלנו בירושלים צריכים לתקוף את הקו הזה על מנת לנסות ולשחרר את ירושלים מהמצור". לא היו לאצ"ל וללח"י גם נקודות אחיזה במרחב שבין בית איקסה והרטוב, אבל מפקדיהן סבורים היו, כזכור לרענן, ש"לפחות אנחנו יכולים להסיר את המצור עד קריית ענבים". תוצאותיו של כיבוש דיר יאסין, גם בסביבה הקרובה גם במערכה הכללית, חרגו אפוא הרבה מעבר למה שיעדו לו יוזמיו ומבצעיו. |