| בימי ההפוגה הראשונה |
ואילו שאלתיאל הביע את דעתו, שגם הוא מתכוון למטרה זו, אבל סבור כי תחילה יש להבטיח את טיהור השטחים בדרום העיר, מול החזית המצרית, כלומר שחרורן של עין-כרם, מלחה וסביבותיהן. מפקדי האצ"ל רקמו תכניות שונות, בכיוון המטרה שראוה ראשונה ועיקרית, והציעון ל"הגנה". ההצעה האחת היתה סינון יחידה במדי הלגיון הערבי, שתחבל במתקני האויב ובדרכי האספקה שלו על-ידי פיצוץ גשרים בכביש יריחו. ההצעה השניה נגעה לפעולות מאחורי הקווים בשייח'-ג'ראח ובמוסררה. בהר-ציון, שרובו הוחזק על-ידי כוחות האצ"ל, חפרו אנשי הארגון מנהרה שהחלה בעמדות הקיצוניות שעל ההר ועמדה להסתיים ליד החומה. התכנית היתה להניח שם מטענים גדולים של חומר-נפץ, שיקעקע את החומה, ולפרוץ דרך אל פנים העיר העתיקה. מנהרה זו אמנם שימשה אחר-כך את הכוחות היהודיים במבצע "קדם". בימי ההפוגה הראשונה ארעה פרשת חמשת הפקידים הבריטיים שעוררה סערה בקרב הישוב העברי וגם במטרופולין הבריטי. ב-6 ביולי (כ"ט סיוון) נעצרו, לאחר עיקוב של ימים אחדים, חמישה מפקידי המנגנון הבריטי של חברת החשמל בירושלים, שנשארו בחלק העיר הנתון לשליטה יהודית. בשעת מעצרם נמצא אצלם משדר רדיו, שבאמצעותו קיימו קשר עם חבריהם שבעיר העתיקה הנתונה לשליטה ערבית. הם הובאו לחקירה בבסיס האצ"ל ואף-על-פי שלדעת הפיקוד המקומי די היה בעדויותיהם השונות שנגבו כדי להצדיק את המאסרים ולהרשיע את הנאשמים, סבור היה שמואל כץ, כעדותו, "כי תהיה אשר תהיה מידת הצדק אשר בנוהלו של בית-דין צבאי, הנה גזר דינו יהיה מעשה פוליטי. תוצאותיו תימדדנה במונחים מדיניים" (יום האש, עמ' 426). לפיכך הוחלט לא להעמיד את החמישה לשפיטתו של בית-דין צבאי ולהחזיקם לפי שעה עד שניתן יהיה להביאם לפני בית-דין אזרחי. בינתיים נתעוררה וגברה הסערה, גם בארץ גם מחוצה לה. ממשלת בריטניה הפעילה לחץ חזק על ממשלת ישראל הזמנית לשחרור מידי של חמשת נתיניה. ממשלת ישראל מצדה לחצה באמצעות דב יוסף, מושל ירושלים העברית, על האצ"ל. הלחצים לוו איומים בשימוש-בכוח וכך שולבה בענין גם ה"הגנה" ומחלקת המודיעין שלה. מחלקת המודיעין הודיעה לק. ברגמן ולי. ליזרוביץ, ראשי ה"דלק" בבירה, כי בידם עדויות על פעילות הריגול של חמשת הבריטים ולפיכך ראוי שהללו יימסרו לידיהם. ואולם פיקוד האצ"ל לא הסכים לכך שכן "לא הייתי מוכן לאפשר לבן-גוריון לשלחם לחפשי בלי משפט. משוכנע הייתי - ועדיין אני משוכנע - כי זאת ביקש לעשות בהם" (שם, עמ' 427). ואולם ראש לכל צריך היה למנוע מלחמת-אחים אפשרית ולפיכך הודיעו ברגמן וליזרוביץ לדב יוסף כי הארגון נכון יהיה למסור לידי ה"הגנה" את הנאשמים בתנאי שיפרסם הודעה כי יועמדו לדין. ההצעה נתקבלה, וביום ה-16 בחודש נמסרו כל החמישה לידי ה"הגנה" בירושלים. שניים מן הנאשמים הועמדו אחר-כך לדין בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים: אחד נמצא זכאי והשני נדון לשבע שנות מאסר, אולם פסק דינו בוטל אחר-כך בבית-המשפט לערעורים, מתוך שניתן לו ליהנות מן הספק. נגד שלושת האחרים לא מצא התובע הכללי ראיות מספיקות להעמידם לדין. |