| הלחץ לפרוק "הגדוד הירושלמי" |
ב-10 באוגוסט (ה' אב) שוב כתב ביומנו: "הצעתי להתרות בהם ואם לא ישמעו - לחסל אותם בכוח." הוראות ניתנו לבדוק, לפני נקיטת הצעדים המעשיים למבצע החיסול, את מידת נכונותו של הצבא בבירה להיענות למבצע כזה. בפגישה שקיים בן-גוריון ב-11 באוגוסט עם ד"ר דב יוסף ומשה דיין, שהחליף אז את שאלתיאל בתפקידו כמפקד המחוז, קיבל ראש-הממשלה הזמנית מפי דיין הערכת-מצב בשאלה זו, וכך כתב אז ביומנו: "משה סבור שהצבא הירושלמי לא יפעל נגד אצ"ל, לא רק מפני רבים קרובים - אלה פעלו יחד עד עכשיו מתוך הסכם. השתתפו במסקרים של אצ"ל ואצ"ל במסקרים של הצבא. אפילו אנשי המטה אינם מבינים מדוע לא נפעל יחד עם אצ"ל." בן-גוריון לא אחר להסיק מכך את הלקחים ולנקוט את הצעדים הדרושים: "סיכמתי: הש"י יבדוק את כל אנשי המטה והמפקדים. שום חשוד לא יישאר בעמדת-מפתח, במרכז אינפורמציה ובמקום שמטפל באצ"ל. להחליף ה-מ.צ., לבדוק המשטרה ולהוציא כל לוקח שוחד ואיש אצ"ל. יישלח איש מהמטה לעבד תכנית-פעולה, להעריך הכוח הדרוש והציוד הנחוץ". בישיבות הממשלה הזמנית לא הרפה בן-גוריון מלחצו להביא את הממשלה להחלטה בדבר מתן אולטימטום לפירוק הגדוד הירושלמי אבל הוא נתקל בהתנגדות מצד רוב שרי המחנה הלא-סוציאליסטי, ובעיקר מצידו של שר-הפנים יצחק גגינבוים. גרינבוים, שהוסמך לנהל את המשא-ומתן עם האצ"ל - וגם עם לח"י - בדבר שילוב כוחותיהם בירושלים בצה"ל, המשיך במגעיו אלה. |