מחנה המעצר בעתלית


כ-14 ק"מ דרומית לחיפה, היה בתקופת המנדט מחנה צבא בריטי ששימש מ-1938 מחנה מעצר למעפילים וללוחמי המחתרות. במשך 10 שנים הוחזקו בו עשרות אלפי מעפילים. שמו של המקום, עתלית, נקשר בסיפורי העפלה רבים ובמבצעי בריחה.<br>מחנה המעצר הוקם על-ידי הבריטים בראשית 1938. הוא השתרע על שטח של כ-90 דונם, וכלל כ-200 צריפים. בתחומיו נכלאו, כאמור, מעפילים, שנתפסו בעת נסיון לעלות לחוף באופן בלתי חוקי, אך הורשו להישאר בארץ. כמות העצורים נוכתה ממכסות העלייה היהודית שהותרו על פי הספר הלבן.<br>המעפילים שהובאו למחנה עברו תהליך חיטוי ומקלחות - חוויה קשה לניצולי מחנות הריכוז וההשמדה באירופה. למרות זאת, ולמרות השמירה הבריטית הכבדה, מסדרי הנוכחות, הספירות והחובה לשהות בצריפים בשעות החשכה - פעלו המעפילים לשיפור תנאי חייהם בסיוע היישוב היהודי, שהעביר חבילות מזון, בגדים, צעצועים וספרים. במחנה התפתחו חיי חברה ערים: תחרויות ספורט, מסיבות חג, חוגים והרצאות, לימודי עברית, לימודי שירה וריקודי ארץ-ישראל ומופעים של אמנים מקרב העצורים. במחנה נערכו טכסי ברית-מילה, חתונות, מסיבות ראש חודש, עונג שבת, סדרי פסח ותפילות בציבור. הווי מיוחד נרקם סביב ההפרדה הכפויה בין הגברים לנשים, שביניהם חצו גדרות תיל.<br>על השמירה במחנה היה אחראי קצין בריטי. לרשותו עמדו כ-60 שוטרים - מהם רק כמה בריטים, והשאר ערבים ויהודים.<br>המעפילים נהגו להקניט את השומרים הבריטים, ולא פעם נקטו פעולות מחאה, כמו הפגנות ושביתות רעב.<br>שביתת רעב גדולה הוכרזה במחנה ב-11 בינואר 1942 על-ידי 500 העצורים, במחאה על תנאי המאסר הגרועים. עם פרוץ השביתה ביקרו במחנה נציגי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. השביתה הסתיימה בהבטחה כי ייעשה הכל לשחרורם המהיר של העצורים.<br>ב-15 בינואר 1942 ברחו מהמחנה שני מעפילים. למחרת אירעה תקרית בין קצין בריטי לאחד המעפילים, ובמחנה פרצה מהומה. השוטרים היכו את המעפילים באכזריות ו-30 נפצעו, מהם שלושה באורח קשה.<br>באוקטובר 1945 ביצע הפלמ"ח פריצה לכלא כדי לשחרר את כל המעפילים העצורים - יותר מ-200 במספר. הסיבה לפריצה היתה החשש שהבריטים יחזירו 37 מהעצורים לאירופה, לאחר שהוצאה נגדם פקודת גירוש. כן ביקשה מיפקדת ה"הגנה" למחות על כליאתם של ניצולי השואה. העילה המיידית לפעולה היתה תקרית עם הבריטים בכפר גלעדי, ב-6 באוקטובר: ערב לפני-כן הגיעה לקיבוץ (ברגל) קבוצת מעפילים יהודים מעיראק, והבריטים צרו על הקיבוץ ותבעו את הסגרתם. פיקוד ה"הגנה" הזעיק מאות מתושבי הגליל כדי שיתערבבו בין המעפילים, והבריטים פתחו באש. שני יהודים נהרגו, וכמה נפצעו. חלק מהמעפילים נעצרו ונלקחו לעתלית.<br>בתגובה החליט, כאמור, הפיקוד העליון של ה"הגנה" לשחרר את כל העצורים בעתלית. מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, הטיל על נחום שריג, מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, לפרוץ אל המחנה, תוך הקפדה על טוהר הנשק ועל מינימום נפגעים. המועד שנקבע למבצע: 9 באוקטובר.<br>ב-8 באוקטובר הוחדרו למחנה שישה אנשי פלמ"ח, במסווה של מורים לעברית. תפקידם היה לבדוק את סדרי השמירה, לארגן את המעפילים לבריחה ולטפל בשומרים כשיינתן האות. השוטרים היהודים ששמרו במחנה הובאו בסוד הפעולה ונטלו בה חלק. באותו יום הוחלט על דחיית הפריצה ביממה.<br>למחרת רוכז הכוח הפורץ, כ-100 לוחמים, בקיבוץ בית אורן - מרחק של כ-8 קילומטרים מהמחנה. חלקם נערכו לחסימת הדרכים המובילות לעתלית, וחלקם הגיעו לצד הצפוני של מחנה המעצר. ב-1 אחר חצות ניתן האות למבצע.<br>אנשי הפלמ"ח, שהיו במחנה, השתלטו על הזקיפים הערבים. הכוח הפורץ חצה את גדרות התיל, חדר למחנה והחל בהוצאת המעפילים.<br>בתוך חצי שעה יצאו המעפילים ברגל לעבר בית אורן, במסלול הררי קשה. סמוך לבית אורן נתקלה חוליית האבטחה במכונית משטרה, פתחה באש והרגה שוטר בריטי. משהתברר כי המשטרה הבריטית נמצאת בדרכה לקיבוץ, החליט מפקד המבצע, נחום שריג, לנקוט תכסיס הטעיה: המעפילים הועלו על משאיות שהחלו לנסוע בכיוון קיבוץ יגור. באמצע הדרך עצרו הנמלטים ירדו מהן והמשאיות המשיכו בדרכן, ריקות. מכוניות המשטרה הבריטית המשיכו לרדוף אחרי המשאיות הריקות, ואילו המעפילים המשיכו ליגור ברגל.<br>כאשר הגיעו ליגור בבוקר, נתקלו בשוטרים בריטים. אולם המוני יהודים, שהוזעקו מחיפה ומהקריות, לא איפשרו לבריטים לחסום את דרכם של המעפילים. יחידות הצבא הבריטי נצטוו לסגת.<br>בסוף יוני ובתחילת יולי 1946 הוחזקו במחנה בעתלית, למשך זמן קצר, קרוב ל-2,000 עצירים יהודים, שנעצרו בשבת השחורה (29 ביוני) והיו חשודים בהשתייכות ל"הגנה". הסוהרים הבריטים נהגו בהם ביד קשה, היכו כמה מתוכם והתעללו בהם. העינויים נפסקו רק לאחר שנציגי העצורים איימו לפתוח בשביתת רעב. כעבור ימים אחדים הועברו כל העצורים למחנה ברפיח, והמחנה בעתלית פונה כולו כדי לקלוט מעפילים, נוכח התגברות העלייה הבלתי-לגאלית באותה תקופה.<br>לקראת צאת הבריטים מהארץ הועברו למחנה בעתלית לוחמי אצ"ל ולח"י, שהוחזקו בלטרון, בירושלים, בעכו ובבית לחם. אלה מצאו שיטות שונות לבריחה: הסתתרות בין ארגזי האספקה על משאיות שיצאו מהמחנה או במזוודות; חיתוך גדרות התיל; התחפשות לשוטרים בריטיים ואף חפירת מנהרה תת-קרקעית, שהובילה אל מחוץ למחנה.<br>בין השנים 1939 ו-1948 היו עצורים בעתלית כ-40 אלף מעפילים, שהגיעו בדרך הים מאירופה, או בדרך היבשה ממדינות ערב. חלקם הוחזק במקום במשך חודשים רבים.<br>עם קום המדינה הפך מחנה המעצר בעתלית למחנה קליטה לעולים, ממנו פוזרו ברחבי הארץ. המחנה שימש גם כבית זמני לגרעין המייסד של קיבוץ עין כרמל, שחבריו שהו בו כשנתיים. במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים שימש המחנה למעצר אלפי שבויים, עד לביצוע חילופי השבויים.

חזרה