רשימות לזכרו - מתוך הספר "איש רעים"


אינטרמצו: לנדוד-לנדודחנן אהב לטייל.
אולי מאז שתעה בחולות קרית ביאליק, דרך טיולי התנועה בקן קרית חיים, וגמור - לא היה לדבר גמר.
טיולים בתנועה, במוסד, בח"ץ, טיולים עם נעמי, "טיולים" מעבר לגבול ב-101, טיולים עם גיאולוג שוויצרי במדבר יהודה, טיולים להראות לאמא את הארץ, טיולים לחוג ימי-הולדת במשפחה. טיול לחו"ל, טיולים אחרי המלחמה.
כל מה שאהב היה בטיול -
המרחבים, הנופים המתחלפים, חוסר השגרה, הצורך בתושיה, בכוח ההמצאה, באלתור, המאמץ הגופני, האחריות, כושר הארגון, הטבע, המקומות החדשים, החברותא, קרבת האנשים. ועל הכל - התענוג. רצונך לטייל? - פנה לחנן.
אינך יכול לזכור את כל משתתפיו של טיול שטיילת לפני חצי יובל שנים - אך אתה תזכור אם חנן השתתף בו אם לאו -
תמיד בראש הטור. סוחב ומעמיס וסוחב, עוזר לנחשלים, נוטל תרמיליהם, מדרבן ומעודד. משמיע בדיחות בקול - שלו ושל האחרים. אם אמר מי דבר בלחש - חזר אחריו, שיישמע. בחניות - חוטב עצים ושואב מים. מבעיר מדורות וטורח בהכנת הקפה, וקולו נשמע. אתה יודע - חנן כאן - יהיה בסדר.
נעמי: "נורא אהבתי לטייל אתו.
מין חתול כזה, שתמיד נופל על הרגליים - בכל מקום מתארגן, מסתדר, דואג לכל, סוחב לטיולים שינל ושק-שינה ושמיכות, החבר'ה מחייכים, אבל לבוקר הוא קם רענן ורגוע, האחרים - כל עצמותיהם תאמרנה ליל נדודים."
למשאית, בטיול קיבוץ, הוא עולה אחרון - תמיד עוד סידור קטן לסדר, ועוד ענין אחרון לארגן. לבסוף קופץ ועולה, והמקומות תפוסים כולם.
מעיף מבט: שורות צפופות, אין מקום. 'ואיפה המקום שלי?' אין תשובה, איש איש בעיסוקו שלו. 'אחת - שתיים - ו-שלוש' - קפיצה אל תוך השורות הצפופות של יושבי המשאית. צוויחות דקות של בחורות, צעקות, אבל ללא תרעומת. צחוק. חנן יושב לחוץ בין החבר'ה, יש מקום. שובב - כמו אז, בבית-הספר בקריה - אי-אפשר לכעוס עליו.
טיול עם הקיבוץ לכרמל. "חנן, תראה איזה פרח!" בלי אומר קופץ מהמשאית הזוחלת במעלה ההר, קוטף את הפרח ומגישו לנעמי ("זה היה מזמן, עוד מותר היה לקטוף פרחי-בר," היא מזדרזת להוסיף.)
או טיול אחר, אף הוא עם הקיבוץ, חנן עוצר את המשאית ויורד לטייל קצת ברגל עם ענת. בזכרון החברים הם ניצבים שניהם מאחורי המשאית המתרחקת - תאומי חיוך חושף שיניים, תאומי כובע עם פומפון, מקלות בידיהם - האב ובתו ואהבתם אחת.
ופעם בטיול ח"ץ, בג'יפים. ואחד הג'יפים נתקע בוואדי שכוח, אין איש מלבדם, אין אפשרות לקרוא לעזרה - רק אנו, באזלת ידינו.
כמו תמיד - חנן בודק את המצב, מתחיל לחלק פקודות, מטה כתף, מושיט יד - הג'יפ נחלץ.
עודו נער - טיול תנועה למצדה.
בפתע ירד עליהם הערב. "נישאר ללון כאן, על פסגת ההר," אמרו המדריכים.
ושביל הנחש?
חנן מארגן לו שני חברים - את משה ידידו, ואת היו, מקבוצה בוגרת יותר, והם יוצאים לחפש. שביל הנחש מדליק דמיונם מאז - מימי "בני מצדה" והסיפורים על אלעזר בן יאיר, מסיפורי האחים הגדולים והחברים מהפלמ"ח. רק בודדים עברו אותו, וכל הליכה - ריח של גבורה בה. שביל הנחש אינו סתם שביל - הוא תעוזה היסטורית, הוא לטף הארץ הזאת את כף רגלך הנעולה נעל עבודה כבדה.
"היה שם חץ אדום," נזכר משה, "חץ שהחבר'ה מהפלמ"ח סימנו", ואם היו להם ספקות לפני כן - בא החץ ופתר אותם. הם ירדו במצוק, והלילה רד עליהם. לפתע מצאו עצמם לרגלי צוק מצדה, המתנשא שחור ומאיים, ודרכם אבדה. וכמעט עשתונותיהם.
"נחים," קובע חנן בשקט. יושבים דקות אחדות להירגע. עם הזמן החולף. חולפת הריגשה. הנשימה נרגעת. חנן כאן. חנן אמר.
"בואו נעלה." תומכים זה בזה, מושכים זה את זה, סוחבים ומעלים - והנה אורות המדורות, והנה החבר'ה. הם על הפסגה, שוב על הפסגה. משהו בפנים גואה - עברנו בשביל הנחש. בחושך. הוא שלנו.
ועוד טיול תנועה, חברת-נוער עולה משריד אינה עומדת במאמץ. שמש קופחת - זרה להם עדיין. אדמה סלעית, מתנכרת, נוף אכזר, פרא. יש בו יופי כשאוהבים אותו - אך הוא מכוער, כאשר מביטים בו מבעד לעיניים מצועפות זיעה, וגרון ניחר ולב בוסר. ועוד הימים - ימים של משמעת מים.
נתנו להם את כל הנוזלים שהיו בטור, ואחד - באוות נפשו - חטף ממשה מימיה התלויה בחגורתו ובה תרכיז לימון, וגמע באחת - בטרם ירגיש מה הוא גומע. הם נפלו כמו זבובים בחום הכבד.
חנן התארגן לפינוי הנפגעים. (איש לא הטיל עליו, איש לא אמר לו. הוא ראה אותם בחולשתם והבין למה נדרש.) אירגן את חבריו, ואת הדרך מסדום לאום-ברק עשו מספר פעמים. שמוליק, חברו, שהיה אחרי מחלת קדחת, נזקק אף הוא לעזרה. הם תמכו בו, ומיכל-מים על גבו וממנו צינורית המובילה את הנוזל היקר אל פיו. שמוליק הגיע על רגליו שלו. את הנערים העולים סחבו סחיבה של ממש.
ואולי זהו שורשו של ליל הפצועים בירושלים. | סיפור המרדף מתוך "העולם הזה" 19.3.69סיפור המרדף, כפי שחזר וסופר בכל עתוני יום ד' 12.3.69, היה דרמטי:
"סיפר אחד החיילים שהשתתפו במרדף: 'הערבים המשיכו בעבודתם בשלוה פנטסטית. לא הפרענו להם.'
סיפרה נאצרה צידקי: 'ישבתי במערה עם שני הילדים הקטנים שלי. אחד מהם ינק. בפתח היתה בתי נעמה, בת 14-13 בערך. הופיע גבר במדים מנומרים. הוא החזיק נשק. אמרתי לו: אין פה גברים; אל תיכנס! הוא ענה לי: החיילים רודפים אחרי, אחותי, אני מוכרח להסתתר!
והוא נכנס פנימה, לחלק האחורי של המערה. פתאום באו עוד חיילים. שמעתי צעקות, יריות, בכיתי, צעקתי.'
מה היה אחרי כן? עיניה של נאצרה התמלאו פחד. 'אני לא זוכרת שום דבר...'
סיפר אחד ממשתתפי המרדף:
'נעצרנו סמוך לגבעה, על קו הרכס. היו באזור כעשרים-שלושים מערות ונקיקים. זו גבעה מסולעת מאוד. לא רק בתוך המערות, הכוכים והנקיקים, אלא גם בין הסלעים יכולים להסתתר אנשים.
קיבלנו פקודה להתפרש ולא לפתוח באש, עד שיורים עלינו. השתלטנו על הגבעה. במקום אחד עמדו ערבי ואשתו, שקטים ונינוחים, כאילו כלום לא קורה פה. אחד המפקדים שאל אותם: ראיתם פה מישהו זר, לא מהמקום? באיזו ארשת של שקט הם השיבו שלא ראו ולא שמעו ולא יודעים כלום - זה פנטסטי!
באותו זמן הייתי כחמישה מטר מן המערה הזאת והערבי והערביה. הייתי בטוח שהם אומרים אמת.
במלחמה, כאשר כבשת כפר או עיירה או גבעת מערות, ויש לך יסוד להניח כי מסתתרים שם חיילי אויב, אתה פועל לפי שיטה ידועה וישנה: מתקרב לפתח, משלח צרור ארוך מנשקך, או רימון - ורק אז פורץ פנימה. אבל כאן? כאן זה לא אויב. - לפי הגדרת היחסים, כאן חיים במערה נשים וילדים.
החוליה שלנו התקרבה למערה הראשונה בקו הסריקה. לא הספקנו להיכנס לתוכה, כאשר מתוך מערה אחרת, בערך חמישה מטרים מזו שלנו נשמעה צעקה 'חבר'ה, הם כאן, הם כאן, להיזהר!' זה היה במערה ששם שאל אחד המפקדים את הערביה והערבי אם יש שם מישהו - ונענה בשלילה. באותו רגע ממש, שהצעקה נשמעה שמעתי צרור והתפוצצות רימון.'"

העולם הזה 19.3.69 | דברי מוטה גור ביום השבעה לחנן"כשהוא בא עכשיו ואמר שהוא רוצה להשתתף במרדף, איש לא יכול להגיד לו אתה לא יוצא! חנן הוא לא ילד. הוא כבר יצא למרדפים מאז 1951 נדמה לי, פעם זו פעולה, פעם מרדף. ואי-אפשר להגיד ללוחם כזה - אתה יוצא, או אתה לא יוצא. זה מעבר לסמכות משמעת, זה מעבר לסמכות נוהל, זה כבר מוסד! וזה לא מוסד שלא יוצא. הוא היה צריך להילחם על זה שהוא יוצא, וזה מובן, כי באופן טבעי אתה אומר לו - אתה לא מוכרח להיות, אתה לא יוצא. אבל על זה אינך יכול להתעקש, אם הוא אומר אני יוצא - אז הוא יוצא. ואם הוא הולך לאן שהולך, זה לא בגלל שאתה אומר לו כך. לא אמרו לחנן כל השנים, ואי-אפשר להגיד לו גם עכשיו: אתה מ"פ מפקדה, אתה לא יוצא. הוא לא מ"פ מפקדה רגיל, הוא צנחן. הוא לוחם ותיק. מפקד ותיק. הוא יוצא לאן שהוא רוצה, ובקרב הזה הוא החליט להתנהג כשם שהתנהג. באלף קרבות שהשתתף הוא הצליח ויצא בסדר - בקרב הזה הוא נפל. יכול להיות שבאמת אצלנו חיילים ותיקים לא מסתלקים (כמאמר שיר אנגלי) - חנן נתן דוגמה שאצלנו חיילים ותיקים הם חיילים. אין ותיקות בענין הזה. יש בו שלמות. כשם שחיים - כך מתים." | "חייל ותיק אינו מת"מי אמר שחייל ותיק אינו מת לעולם, אלא פשוט מסתלק והולך?
אולי באנגליה אתה רואה אנשים כאלה, מצולקים ועמוסי זכרונות, המסתלקים והולכים להם, בין בקבוקי הבירה והעשן, מול אפור הגשם היורד.
לא כאן. לא אצלנו.
אצלנו הם מוסיפים לרוץ.
אצלנו הם נופלים כמו נערים המתחילים לרוץ. כמו לא-עייפים.
מי אמר שחייל ותיק אינו מת לעולם, אלא פשוט מסתלק והולך?
אולי באנגליה. אולי בארץ אחרת. אולי בערים שכוחות-מלחמה מתרחקת-והולכת, בין אנשים ששבו הביתה ואינם קרואים ואינם נבחרים. להיפרד וללכת.
אולי בין אנשים הדומים לבתי נכאת גדושי תמונות שהצהיבו וזכרונות שחדלו לכאוב.
לא כאן. לא אצלנו.
מי אמר שחייל ותיק אינו מת לעולם, אלא פשוט מסתלק והולך?
רבים מאלה שלא נפלו ב-1948, נפלו ב-1956. רבים מאלה שלא נפלו ב-1956, נפלו ב-1967. רבים מאלה שלא נפלו בסיבובים האלה, נפלו ביניהם, לפניהם, אחריהם, כמו עוללות קרבות שהיו וביכורי קרבות שיבואו.
ואלה שלא מתו בקרב ה-100, מתו בקרב ה-101.
מי אמר שחייל ותיק אינו מת לעולם, אלא פשוט מסתלק והולך?
המותרות הנדירים האלה שייכים לאחרים, לא לנו.
כאן אין יוצאים למלחמה מפני שהיא באה אליך. תמיד היא אתך.
מי אמר שחייל ותיק אינו מת לעולם, אלא פשוט מסתלק והולך?
לאן הוא מסתלק והולך? לאן הוא הולך לאטו ואובד ונמוג בחשאי?
לאן, כאן, אצלנו, מתי?
איש אינו מסתלק אל הדומיה המחליפה את הרעש כתום המועד. אם יסתלקו, ימותו תחתיהם הצעירים מהם, הנופלים עמם, ביניהם. ואלה שאינם רצים, ירוצו מחר ואלה שלא ירוצו, יתפללו למענם וישלחו את בניהם. עמהם ואחריהם.
אצלנו אין הם מסתלקים והולכים כמו בשיר העם האנגלי הנזכר. הם שואלים זה את זה: מי בתור?
ומיטב הרעים מוצאים זה את זה מעבר מזה.
ירושלים, למה דווקא אלה?
למה אריות כאלה לקבריך?

חגור

"למרחב", כ"ד אדר, תשכ"ט