אשמורת שניה וניסיון חילוץ של הפצועים קל


ניסיון פינוי הפצועיםבחדר המפקדה עמד רעננה שוב ושוב ליד מכשיר הקשר, דוחק במפקדו שיאמר לו מה ניתן לעשות בדבר פינוי הפצועים והחשת תגבורת למנזר.
"החזיקו מעמד! אנחנו עמכם! "השיבה המפקדה, פעם אחר פעם. "לא נוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב", התריס רעננה בשעה 02:30, בקירוב, לאחר ההתקשרות השלישית או הרביעית. "לבסוף לא יהיה לכם עם מי להיות כאן".
"אנחנו מארגנים תגבורת", הובטח לרעננה. "בינתיים, נסו לפנות את הפצועים היכולים ללכת. אנחנו ניתן לכם חיפוי. פינוי בכיוון לוואדי עשוי להצליח, מכיון שהשטח "מת" לגבי הצד הערבי ".
מיד החלו המפקדים במנזר בהכנות לנסיון הפריצה החוצה של הפצועים המסוגלים לרוץ. רוכזו כעשרים פצועים ומכיוון שכבר לא נותרה אף מסגרת יחידתית שלמה, אורגנה כיתת רובאים בראשותו של מפקד כיתה, שתלווה את הפצועים בשעה שיפנו את עצמם לאחור. בין המלווים היה דב איתן, שנמנה על המעטים אשר טרם נפצעו במנזר.
"עליכם לנסות ולפרוץ החוצה", נאמר לאנשים אלה בתדריך קצר.
"אנחנו ניתן לכם את מירב החיפוי, ואתם תרוצו במלוא המהירות הכיוון מערב. השתדלו הגיע לנווה שאנן, דרך הוואדי".
האנשים זחלו התגוננו, הסתננו עד לפאתי השטח המוחזק בידי כובשי המנזר, וכאשר ניתן האות ונשמע שאון תופת של אש החיפוי, פתחו בתנועה מהירה, ככל שנשאום רגליהם.
עיניים דואגות עקבו אחריהם, הן מעמדת המפקדה והן מן המנזר. האנשים נראו מעוררי חמלה בנסיגתם. חבריהם שבמנזר לא יכלו לראות אותם לכל אורך הדרך, ורעננה נצמד אל מכשיר - הקשר וחיכה לדיווח מנווה שאנן בדבר מספרם של האנשים שהצליחו להגיע בשלום. הציפיה הייתה ממושכת מאוד. קולו של האלחוטאי שעל הגבעה שמנגד היה חדגוני ואיטי:
"הם מתקרבים… אנחנו רואים אותם… אחד כבר הגיע אלינו, פצוע… הגיעו שניים…"
בשעה 02:44 הגיעו אחרונים. בכוח שנסוג מן המנזר היו שמונה פצועים והרוג אחד. רבים נשארו בין הקווים, מהם שנהרגו בדרך, מהם שנפצעו פצעים אשר לא אפשרו להם להמשיך בתנועה, מהם שרותקו לקרקע, בין הסלעים, ע"י אש האויב ולא יכלו לשאת ראש. | כוח תגבורת לא מצליח להגיעחלפו דקות אחדות בטרם חודשו חילופי הדברים משני עברי טבעת המצור. בדקות אלה איחדה אותם מחשבה אחת: הכוח המדולדל והנשחק בהתמדה, הנמצא במנזר, לא יוכל לפרוץ החוצה בכוחות עצמו. כאשר חודש הקשר בין שתי המפקדות, הודיע יוספל'ה טבנקין, המג"ד לרעננה, כי תוך שעה קלה תצא התגבורת אל המנזר. השעה נתארכה והלכה. ביומן המלחמה של הגדוד נרשם בשעה 08:40 "התגבורת המנסה להגיע למנזר נתקלה באש חזקה מצד דרום". נסיון זה כקודמיו, נכשל. כובשי המנזר נשארו מכותרים. | מצב הולך ומחמיר השטח המצומצם, בו נגזר על כובשי המנזר להסתופף במשך שעות ארוכות, היה בעוכריהם. אש הערבים דשה את היעד הכבוש, ומה שלא עשו הקליעים ורסיסי פצצות של המרגמה, עשו נתזים של אבני הגזית מהם נבנו בנייני סט סימון. מרחב התימרון של כובשי המנזר היה מוגבל. לכל היותר היה ביכולתם לצאת פעם אחר פעם להתקפות נגד. בהתקפות אלה, שכל אחת מהן דרשה מידה מרובה של אומץ לב, הקרבה ודבקות במשימה, עלו להם בדמים מרובים - בלא שיגדילו את השטח הכבוש והמוגן. אחרי כל התקפת נגד, היה על הפלמ"חאים לחזור אל הבניינים הכבושים. מספר הפצועים וההרוגים הלך וגדל, ואילו כמות התחמושת הלכה ואזלה. אזלו גם מנות הקרב, ולא נותרו אלא מים. הלוחמים הכשירים השתדלו להסתפק בליחלוח שפתותיהם ולשמור את המים בשביל הפצועים.
צביטות הרעב הלכו ותכפו בבני המעיים, הכוח הלך ותש בשרירים המיוגעים. כושר המחשבה נעשה קהה יותר ויותר. אפילו גלולות המרץ "נובידרין" חדלו להועיל. לפחות לוחם אחד נרדם שעה קלה לאחר שבלע את הגלולה השניה מאז החל הקרב על סט סימון. | "אנחנו מבקשים אישור נסיגה"רעננה דיווח על המצב למפקד הגדוד, ואמר:
"אם אין אפשרות לפרוץ אלינו מבחוץ, אנחנו מבקשים אישור לנסיגה".
אך המג"ד יוספל'ה סמך על מסקנותיו של רעננה ואמר: "האישור ניתן…"
מבחינה מסוימת, הוסר נטל כבד משכמו של רעננה: נפתח לפניו פתח אלטרנטיבי, לשעה שבה לא ימצא מוצא אחר, זולת נסיגה.
אבל האישור לבצע נסיגה הוליד צרור גדול של בעיות. | " מה יהא גורל הפצועים קשה?"יותר ממחצית הלוחמים במנזר סט סימון כבר היו פצועים מהם פצועים קל , בינוניים, וששה עשר פצועים קשה. אפילו רעננה יכול להניח, שהפצועים קל יפנו את עצמם, ואחדים מהם אולי אף ישתתפו בחיפוי על הנסיגה; ואפילו ניתן לו להאמין שהפצועים בינונית יתמכו זה בזה ולא יצטרכו להישען על חברים כשירים; וגם הניח שכל אחת מ-16 האלונקות עם הפצועים קשה תהיה נישאת בשעת הנסיגה ע"י 2 בחורים כשירים בלבד. עדיין מצא עצמו עומד לפני שוקת שבורה. הכוח שנמצא במשלב סט סימון היה חלש מכדי לבצע פריצה החוצה עם כל נפגעיו.
לליבון האפשרויות המוגבלות לביצוע הנסיגה, כינס רעננה את כל המפקדים שנמצאו בסט סימון, בחדר המפקדה התגודדו סביב רעננה ובני מהרשק - אורי בן ארי, דדו, ומורדכי אפרתי. הם השתדלו לדבר בקול נמוך, לבל יסתננו הדיבורים לאוזני הלוחמים - ובמיוחד לאוזני הפצועים. לא הי טעם לדכדך את הרוחות, בטרם תתקבל החלטה כלשהי.
הועלו הצעות שונות - רובן ברוח הפלמ"ח: תאורגן קבוצת מתנדבים כשירים, אשר תבצע הסתערות נחושה ותהמם את הערבים בקטמון בפעולת הסחה רבתי - וכל יינתן לאחרים לפנות את הבניינים ולרדת במלוא המהירות אל עמק המצלבה… תאורגנה מספר חוליות מתנדבים, אשר כל אחת מהן תבצע גיחה כנגד עמדה ערבית פוגענית במיוחד, ולאחר שיתוקה של האש העיקרית מצד האויב , תבוצע הנסיגה…
אבל כל הצעה מעין זו נלוותה ע"י שאילת השאלות , אשר ניקרה בכל לב:
מה יהא גורלם של הפצועים קשה?
"אין ספק שאפילו נצליח לשתק את חלק הארי של האש הערבית, עדיין יהיה השטח מוכה ע"י אש מרובה, אמר אחד המפקדים, "נושאי האלונקות ייאלצו להלך זקופים, וכל ישמשו גם הם וגם הפצועים מטרה נוחה לצלפים הערביים. "האם אין אפשרות לגרור את האלונקות, כשהן מונחות על פני הקרקע - והגוררים עצמם זוחלים על גחונם? נשאלה השאלה.
התשובה נתנה מאליה ע"י פני השטח: מדרון טרשי משובש ע"י הטראסות וגדרות האבן.
בינתיים נמשכה הלחימה בשצף קצף.