|
אחרי כל התקפת נגד ערבית, שנהדפה, הי נדמה כי תינתן שהות ללוחמים לשאוף רוח, להתאושש, לטפל כיאות בחבריהם שנפגעו. אבל אחרי כל התקפת נגד ערבית הייתה נערכת התקפת נגד של פלמ"חאים מתוך המנזר, ובין התקפה להתקפה ספג המנזר כמות אש אשר אנשי גדוד "הפורצים" לא ידעו שכמותה מאז יצאו למלחמה.
שאון הקרב אשר שכח רק מדי פעם בפעם, ואף זאת למשך רגעים ספורים בלבד - מרט את עצבי הלוחמים, והם נעשו רגישים להחריד.
"יימח שם הפעמון הזה!" התפרץ לפתע אחד הלוחמים ושלח מבט אל גג המנזר. בפינת הגג התנשא מגדל הפעמון. פעמון זה, שנועד להזמין נוצרים אדוקים אל התפילה לא חדל לצלצל מאז נכבש המנזר; קליעיהם של הערבים פגעו בו בקצב מטורף, והפעמון דינדן ללא הרף ושיגע את הלוחמים.
"האם אי אפשר להשתיק אותו? "שאל פלמ"חאי מן החצר את חברו שעל הגג.
"אפשר להוריד את המגדל כולו, עם הפעמון - אבל זה מקום קדוש", השיב קולו של אריק החבלן מהגג.
מסתבר, שהערבים בקטמון לא נתנו דעתם לקדושת הבניין. הם הגדילו את נפח האש, ובמיוחד את אש המרגמות, אותה כיוונו אל גג המנזר ואל החצר הפנימית. היה ברור להם, שפצצות המרגמה אשר תתפוצצנה על גג המנזר, תפגומנה ביכולת ההגנה של מגיני הגג, ופצצות אשר תתפוצצנה בחצר הפנימית, תזרענה הרס וקטל בחדרים אשר דלתותיהם נפתחו אל החצר.
|
|