הקרב הראשון - הקיבוץ נופל בידי האויב

לחימת ה-21 במאי (עדותו של ישראל קויפמן)"… ביום שישי, בשלוש אחר הצהריים , התחילה התקפה שכמותה לא ידענו. שלוש סוללות תותחים פעלו - דרומה מרמת רחל , מצד מערב בקרבת המנזר מר אליאס, מכביש בית לחם ומן הכפר צור באחר במזרח. פגזים נפלו למאות. תןתחים בני שתי ליטראות ושש ליטראות וכן מרגמה של 3 אינטש פעלו את פעולתם. אנו בעמדות , עונים באש חזקה של רובים ו"ברן".
מפעם לפעם חוזרת ונשנית הפקודה לכל העמדות : "לחסוך בתחמושת! לחסוך בתחמושת! " האנשים עייפים עד מוות , חשים שזהו קרב מכריע , מתאוששים ויש שצונחים בלא כוח. מספר האנשים הלוחמים פוחת והולך , במחנה מהלכים אנשים חדלי אמונה . אבל ברגעים אלה נסרה ההכרה : אין ברירה! זה היה מקור כוחנו.
ולפתע חדר האוכל של בית הספר עולה בלהבות . הובלנו אנשים מהעמדות לכיבוי האש . מתחת למטר הכדורים והפגזים יצאנו לכיבוי האש . ידענו שאם נפקיר את מוקד האש , הרי שתתפשט תגיעה עד בניין המפקדה ואנו עלולים להישרף חיים .
מים לא היו לרשותנו , שבועות לא התרחצנו כראוי . כל אחד היה מקבל 2 ליטרים מים מנת יומו. היינו רוחצים את הפנים את הידיים וחסל. עמדנו מול האש בלי המים . השרינו שקים במים . ובשקים הרטובים יצאנו להיאבק עם האש האוכלת. החברים גילו גבורה וחירוף נפש, בקרבתם התפוצצו פגזים, והם לא נטשו את הבניין הבוער.
הרגשתי כי אנו אבודים: אש , אש , ללא מים ופחד מפני הסתערות קרובה של הערבים. עייפות דיכאון והכרת האימים שאולי מקרבים ובאים הרגעים האחרונים. ועם זאת הכרת אין ברירה היא זו שהוסיפה כוח לאנשים. סיומה , מפקד הקטע , כיבה במו ידיו 5 פצצות תבערה ורץ לעמדות לבשר בשמחה שאפשר להשתלט על האש.
"… ההתקפה ביום שישי נמשכה ללא הפוגות עד חצות הלילה. ניחשנו שלפי שעה זוהי פעולת ריכוך , וכי ההסתערת הגדולה קרבה ובאה". | לחימה ב-22 במאי"… הלילה היה ליל שימורים בעמדות, איש לא עצם עין . העניים נצמדו לחשכה . הטלפון בין העמדות נותק וחברים יצאו בלילה להתקין את הטלפון הפנימי . הקשר הטלפוני עם העיר עדיין פעל . נתברר כי הירושלמים רואים את הלהבות העולות מרמת רחל. ידעו שם שהמשק מתגונן בשארית כוחותיו והוא נתון בלב האש .
"… בבוקר של יום שבת (22/5/48) התקיימה ישיבת המזכירות . המצב היה ברור בתכלית : האנשים עייפים הכוחות והכלים אוזלים, אם תתחדש ההתקפה מי יודע אם יעמוד הכוח להחזיק מעמד . באותה ישיבה הוחלט לשלוח מיד משלחת למפקדה , להודיע לה על מצב האנשים , לתבוע תוספת של מאה איש מזויינים שישתתפו איתנו במערכה . במו עיננו ראינו את הערבים מתכוננים לחדש את הקרב. ראינו כיצד הם עורכים את כוחותיהם מחדש . התצפית גילתה את התותח בבית לחם , את הטנקים , את התותחים על יד מנזר מר אליאס ועל יד הכפר. כמו כן דרשנו שיישלחו מיד 20 אוטומובילים להוצאת הפרות העירה.
הן צפויות כאן לכליה ואי אפשר לטפל בהן בעצם ימי הקרבות.
" חזרנו מפגישה זו בהבטחה שהמפקדה תבוא לבקר אותנו בערב. התרינו שהביקור עלול לבוא כשיהא כבר מאוחר מדי.
" בשובי הביתה שמתי פעמי לרפת. ועוד טרם הספרתי להכנס פנימה החלה הרעשת תותחים איומה . הפעם לא היו אלה תותחים בני שתיים או שש ליטראות , אלה פגזים אדירים שמחצו והבקיעו את הבניינים המוצקים של רמת רחל.
אותה שעה מן הנמנע היה להגיע לעמדות, ידענו שבשעת הרעשה כזאת לא יסתער האויב פנימה. כשעתיים נמשכה ההרעשה והתותחים חרשו את אדמת הקיבוץ במאות פגזים. בניינים נוקבו ונפגעו ללא הכר.
" כתום ההרעשה יצאנו לעמדות . לאחר עמידה של 72 שעות כאלה תשו כוחותיהם של רבים ומספר הלוחמים היה קטן. נכנסנו לעמדה ותהינו סביבותינו. מגג הבניין ב' שבקירבת העמדה המטירו חברים אש על האויב שהתחיל כנראה להתקרב לגדר המשק . מן הגג ראו אותם באים גלים גלים במאותיהם וקידמו את פניהם באש מ"ברן" ומרגמה של 2 אינטש . קולות הערבים המתקרבים עלו והגיעו לאוזנינו.
"… השעה 5 אחרי הצהרים . הקרב נמשך כבר 3 שעות בעמדות . האנשים מאוששים . נוכחנו שנשקנו יעיל, שהרימונים אינם מאכזבים. הביטחון שלערבים לא תהיה אן דריסת רגל גובר. ופתאום הוא שוב מתערער .
" נגשתי לבניין . יוצא לקראת סיומה, מפקד הקטע , ומודיע שבשורה רעה בפיו. נדהמתי . לא הבינותי פשר הדבר . הוא מספר לי שזה עכשיו התברר שהקטע העליון נעזב . החברים עזבוהו ורק שבעה חברים נשארו באותה סביבה. אולי נהרגו ? אין לדעת . עובדה היא , אמרתי : אם כך נעבור מיד כולנו לשם ונתבצר בחדר אוכל. שם נוכל לעמוד בצורה טובה יותר." | הקרב מבניין חדר האוכל" עברתי מעמדה לעמדה, הודעתי לחברים לצאת ולהתרכז בבניין המרכזי . מיד לאחר צאתי מבניין ד' ואנשיו עמי, נפל םגז לחדר והרסו. נס ממש. אנו פוסעים עם תחמושת , הרובים וה"ברן" . הודענו לעמדת יעקוב במזרח על המצב ודרשנו שגם אנשי העמדה יסוגו עמנו לבניין המרכזי. בבואנו לבניין הגדול חשכו העיינים - כולו נקוב וחרור מההרעשה. אני פונה מזרחה ומבחין בקרבת טחנת הקמח על הגבעה , במרחק של כמה מאות מטרים , מוצבים התותחים , טנק ומשוריין , גלויים לעין כל , ללא הסוואה , ללא חשש . עד עכשיו רם ראינו במו עינינו את התותח , ואילו עכשיו הנהו קרוב , על הגבעה , יהיר ובוטח בנצחונו. אנו ממשיכים לתהות על הסביבה והנה באמצע הכביש לארנונה נטוי משוריין לרחבו, כומר לחסום את דרך הנסיגה . כל אימת מצבנו נחשפה נוכח המראה הזה.
"… היינו בטוחים שתלפיות וארנונה כבר נפלו ביד אויב . חברינו הספיקו לסגת לפני שעות מספר , ואילו אנו נותרנו אחרונים , מכותרים ללא קשר עם העולם החיצוני, הטלפון הפנימי נהרס לחלוטין, הקשר עם החוץ נחבל גם הוא . הבינונו שאם שאם לא הגיעה עד עכשיו תגבורת, משמע שמן הנמנע היה שתגיעה.
שאף השכונות הקרובות נותקו מכביש זה . אחר כך התברר שבשעה שתיים וחצי אחר הצהריים יצא חבר שלנו לתלפיות להזעיק עזרה. נשלח משוריין ובו 15 חברים . אבל בדרך נפגע. כמה מאנשיו נפלו . המשוריין נתקע בדר לבלי זוז , והנותרים בחיים לא יכלו להגיע אלינו.
" התלבטות החברים בחדר האוכל היתה גדולה. כל אחד הבין עכשיו את ודאות הגורל הצפוי לכולנו . בכל זאת התאוששנו ונערכנו מחדש לקרב . סיומה פקד , קרא לאנשים , שלח מהם לעמדות למעלה . עלינו על הגג ופתחנו באש ה"ברן" ואף רימונים זרקנו בערבים שצבאו כבר ליד הגדר, בקירבת המכבסה ממערב.
האש שלנו עשתה בהם שמות , אבל הם התקדמו במספר גדל. "… שוב התאוששנו קמעה. עלינו על הגג ופתחנו באש חזקה . נער מילדי רמת רחל פעל באומץ ב"ברן" , ואף אנו הוספנו והמטרנו אש. מעמדות האויב פעלו מכונות יריה כבדות.
מאות כדורים שורקים . אנו רואים את האויב מתקרב ממש , מסתער משלושה עברים.
" פתאום נכנס חבר ומודיע שהבחינו בשנים מחברינו הנסוגים בדרך לתלפיות. הם בוודאי לא ידעו אל מי הם נסוגים ליהודים או לערבים. אמרנו: ניסוג אף אנו ! נפרוץ גם אנו דרך. תחמושת עדיין מצויה בידנו. אין מקום לשיקולים מיותרים. כאן - אבדון עזרה אין. תקווה לעזרה אין . גורל כפר עציון הטיל אימה - והדבר הוכרע. החלטנו לסגת בזחילה עם הנשק לתלפיות. | הנסיגה דרך החורשה | הקיבוץ עובר מיד ליד | רמת רחל נופלת שוב ( 23 במאי 1948) | טקסט 7

הדפסה | שלח לחבר | תגובה
חזרה