סמל בועז בוזי ששון ז"ל
בן רבקה ושאול
נולד בתל אביב
בח' בסיון תש"ח , 15/6/1948
שרת בחטיבת הצנחנים, חיל הקשר והתקשוב
התגייס במאי 1967
נפל בקרב
בכ"א באדר תשכ"ט , 11/3/1969
במלחמת ההתשה
מקום נפילה: בקעת הירדן
באזור בקעת הירדן
מקום קבורה: תל אביב - קרית שאול

    • מ.א. 2025845
    בן 20 בנפלו
    קורות חיים:
    בן שאול ורבקה. נולד ביום ח' בסיון תש"ח (15.6.1948) בתל אביב. את לימודיו התיכוניים סיים במכון "אנקורי" שבתל אביב. בגיל י"ג נתייתם מאמו. היה חבר בתנועת "בני עקיבא". בין תחביביו אפשר למנות שחייה, התעמלות ואיסוף בולים. בספורט היה אוהב לשחק במשחקי הכדורגל והכדורסל. בילדותו היה שובבני, מלא עליצות וחדוות חיים, אך ככל שהתבגר נעשה רציני. בהיותו בגדנ"ע השתתף בצעדה.
    לצה"ל גוייס במאי 1967. הוא היה חייל מצויין וחבר למופת ובשירותו עבר בועז קורס צניחה ושימש קשר בבקעת הירדן. אבל כשם שהיה שובב ועליז בימי ילדותו כך נעשה רציני יותר ויותר עם סיפוחו לשורות החיילים בגלל האחריות שהיתה מוטלת עליו והוא הוכיח את עצמו כ"בעל חכמת חיים ושקט מבחינה חיצונית אך נסער בלבו, שואף לגדולות, בעל רצון עז להצליח ולהתבלט", כפי שמפקדו כתב עליו לאחר נפלו. "תמיד רצה להיות בין הראשונים; תמיד היה מהמתנדבים".
    אך עוד הוא בשירותו הסדיר נפל בעת מרדף אחרי חבלנים. זה היה ביום כ"א באדר תשכ"ט (11.3.1969). בועז היה אחד הקשרים שנלווה אל הכוח הרודף. הוא היה לעתים תכופות מביע את אמונתו שיש לו חוזה עם מלאך המוות ובחוזה כתוב במפורש שאסור שדרכם תיפגש לעולם. אבל אחד הצדדים הפר את החוזה! הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.
    "לא אחת פגשתיו בשעות המוקדמות של הבוקר", כתב מפקדו עליו, "כאשר חגור הקרב מונח עליו, על כתפו ה'עוזי' ומכשיר הקשר על גבו. לאחר ה'בוקר טוב' המבוייש שלו הייתי פונה אליו בשאלות אירוניות כגון: מה קרה, בועז? פרצה מלחמה?' או : 'אתה סובל מנדודי שינה?' וכו', ותשובתו תמיד היתה קצרה ותכליתית, משהו מעין 'איני יודע! כאשר מתחיל מרדף מישהו מוכן להיות ראשון בין הקשרים לצאת ולא ייתכן שיהיה מירדף ואני לא אשתתף בו'. לעתים הייתי מנסה להבהיר לו שבעניין זה יש תכנית ומי שנקבע להיות בכוננות הוא יצא. פעמים מספר התחנן בפני וביקש שארשה לו לצאת לכל מירדף. אך את הסברי לדחיית בקשתו לא היה מוכן לקבל בשום אופן... לעתים הייתי פוטר אותו בחיוך מסויים ומנסה להבין מה מריץ את הבחור. באחת ההזדמנויות, כאשר כבר עמד לעלות על ההליקופטר, הודעתי לו כי במקומו אני לוקח קשר אחר. אז ראיתי מהו עלבון, מושפל ראש עזב את המקום כאילו חרב עליו עולמו. למעלה משבועים לא היה יכול הביט בעיני. עד אותו מקרה לא תיארתי לעצמי מה עז רצונו ומה גדולה מידת הקרבתו. היה זה זמן קצר לפני המירדף, שלגביו היה האחרון, אותו מירדף אשר בו קיפחו את חייהם שלושה מטובי היחידה כתוצאה מפגיעותיהם של רסיסי רימונים וכדורי מרצחים מוגי לב, שלא היה בם העוז להילחם פנים אל פנים, מרצחים שמצאו להם מסתור במערת סלע (ששימשה מקום מגורים למשפחה מקומית) ומאחורי גבה של אשה מינקת, זאטוטים ובלויי סחבות ופלח תמים-מראה, שהתיימרו כלא יודעים על הימצאם של חוליית המחבלים במערה... את העובדה שבועז איננו אין לשנותה, אך רוח לחימתו, העזתו, עצמת ומידת הקרבתו ישמשו דוגמא לכל אותם שהכירוהו, ונפילתו - נר תמיד לכל אותם שעדיין מחזיקים בנשקם".
    חוברת לזכרו בשם "בועז" יצאה לאור על ידי הוריו וחבריו.

    חדר נרות


    אלבום תמונות
    :מידע נוסף
    אנדרטה לזכרו