|
כשבוע לפני סיומו של מחזור הצמ"פ השני עליו פיקד לירון,
יצאה הפלוגה לתרגיל ניווטים באזור רמות מנשה.
בשיחות הטלפון שניהל עם סיגל במהלך השבוע הביע התפעלותו והתרגשותו
מהנופים, הפריחה והירוק שסבב אותו.
ביום חמישי 1002.2.1, יומו האחרון של התרגיל, לירון רצה להגיע לנק'
התצפית
הגבוהה ביותר בשטח על מנת שיוכל לפקח על כל צוותי הניווט.
למטרה זו לירון ושני אנשי סגל נוספים החלו לטפס בג'יפ הסופה במעלה
הגבעה התלולה.
לאחר שעברו כמחצית מהדרך נתקלו במדרגת אבן שהרכב לא הצליח לטפס,
הרכב כבה והחל להידרדר לאחור,
פגע בעץ ולבסוף נפל מצוק בגובה של כ- תשעה מטר לערך.
לירון נפצע באורח אנוש והנוסעים האחרים, הסמ"פ (גיל) ומשק ההדרכה(אלעד),
נפצעו באורח בינוני ופונו גם הם לביה"ח רמב"ם בחיפה.
"רס"ן לירון יוגב נפצע אנושות והובהל לביה"ח רמב"ם בחיפה,
שם נפטר מפצעיו" (ידיעות אחרונות, 10.2.4)
לכאורה משפט קצר המתאר את ההגעה לביה"ח ורגע קביעת המוות,
אך רק מי ששהה לצד לירון בשעותיו האחרונות יודע כי אי אפשר
לומר זאת במשפט אחד מכיוון שאלו הרגעים הקשים ביותר.
אותם רגעים נוראיים שהחלו בהלם,
אובדן החושים וההכחשה לשמע הידיעה אודות התאונה.
רגעי חוסר הוודאות הנצחיים עד להגעה לביה"ח,
התפילות והתקווה בדרך שהפציעה אינה קשה ושלירון מספיק חזק כדי לעבור
את זה.
קבלת פרטים אודות מצבו הקשה של לירון והעמידה לצדו תוך ידיעה שהשעות,
אולי דקות, הינם ספורות והתקווה שלירון שומע, שאינו סובל ושאולי בכל
זאת...
וגם כשברור שהסוף מתקרב מתפללים וכמהים לעוד כמה רגעים במחיצת לירון.
ואז בשעה 04:12 מתקבלת הבשורה המרה על פטירתו,
הרגע בו עצר עולמנו מלכת.
פתאום ברגע בלתי נתפס אחד השתנה הכל ודבר כבר לא יהיה כשהיה.
לירון אוהב הבריות, שהעניק ללא גבולות ותנאי והאמין בקדושת
החיים נשא עמו כרטיס "אדי" לתרומת איברים.
לאחר מותו מולאה צוואתו ונתרמו איבריו אשר הצילו חייהם של מספר אנשים.
|
